זיכרונות אחרי מותי - סיפורו של יוסף (טומי) לפיד / יאיר לפיד - מומלץ
ספר המעניק מבט לחיים הבאמת מעניינים של יוסף (טומי) לפיד,
גם לחלקים הפחות מוכרים שבהם,
ספר ששפתו מרגשת, משעשעת, קולחת ואינה מותירה את הקורא אדיש.
מסוג הספרים שניתן לקרוא ברצף אחד, אם הזמן מתיר זאת.
אין מדובר באוטוביוגרפיה (למרות שהספר דובר אליך, הקורא, בגוף ראשון),
אלא בביוגרפיה שנכתבה לאחר מותו של טומי לפיד.
בנו, יאיר לפיד, בחר בנרטיב של גוף ראשון, באמצעותו טומי המת מספר לנו הקוראים
על חייו, משפחתו, מעשיו ורגשותיו, והנרטיב, והדברים הגלויים יותר ופחות, מלמדים
לא פחות גם על בנו של טומי, על הסופר, יאיר לפיד.
ספר שמספר את סיפורו של איש, סיפורה של תקופה, שמהם עולה הסיפור הישראלי,
שמהם מהדהד הסיפור של כולנו.
מומלץ.
שני קטעים ממהדורת 2010 (הראשונה, אך אני מוכן להמר על כך שלא האחרונה):
עמ' 217 -
'המוות לא הפך אותי לחכם יותר (הייתי חכם מספיק גם קודם), אבל לפחות הבנתי
בזכותו את אמרתו הנהדרת של הזמר והשחקן האמריקאי ג'ימי דין:
"עליך לנסות את מזלך לפחות פעם ביום,
כי יכול להיות שכל היום היה לך מזל ופשוט לא ידעת את זה. "
גורלי הוכתב בידי העובדה שמעולם לא החמצתי הזדמנות לשנות אותו. השנים לימדו
אותי שדווקא אנשים החוששים ביותר משינויים, הם אלה שאינם מרוצים מחייהם.
אינני מומחה גדול לפסיכולוגיה, אבל זה מעורר בי תמיהה: ממה בדיוק יש להם לפחד ?
אם אתה לא אוהב את חייך, לך ועשה משהו בנדון. מניסיוני אני יכול לומר לכם
שזה ישפר לא רק את חייכם, אלא גם את מותכם. מעטות המתנות שיכול אדם
להעניק לעצמו השוות בעוצמתן למוות ללא חרטה.
יאירי, האם אתה מרגיש עכשיו את ידי המונחת על ראשך ? יד חמימה ושמנמנה ורכה
המלטפת אותך עד שהרעידה האחרונה בכתפיך נרגעת ? האם אתה זוכר את המכתב
שכתבתי לך בבר מצווה שלך ?
"אתה התשובה הפרטית שלי," כתבתי, "לבר מצווה שלי, לנאצים, לגורל היהודי בגולה,
למותו של אבי." חזור לכתוב, ילד שלי. תן לי להמשיך לספר לך את סיפור חיי.
ניסיתי ללמד אותך הכל כשעוד היינו יחד, אבל אסור לנו להרפות דווקא בשיעור האחרון:
גם כשאין אנו יודעים מה לעשות, אנחנו ממשיכים לעשות. אין פתרון אחר. '
ע' 115: [על עבודתו כמזכיר האישי של עזריאל קרליבך במעריב]
'ומעבר לזה, הוא לימד אותי לכתוב. ייתכן שהיה משועשע מפוליטיקת המסדרונות
שיצר, אבל למילה המודפסת - אולי בהשפעת מקורותיו הרבניים - התייחס בחרדת
קודש. בסבלנות לא אופיינית גולל בפני את סודות המקצוע:
החזרה המשולשת, הפירמידה ההפוכה, הדימוי המתמשך,
הדרך בה מילת תואר מתחזקת אם ממקמים אותה אחרי הנקודה. מאוד.
פעם שאלתי אותו מה הופך אדם לעיתונאי טוב. "מיומנות של בעל מלאכה,"
הוא אמר, "עין של צלף, חושים של צייד ונשמה של ילד סקרן." '
גם לחלקים הפחות מוכרים שבהם,
ספר ששפתו מרגשת, משעשעת, קולחת ואינה מותירה את הקורא אדיש.
מסוג הספרים שניתן לקרוא ברצף אחד, אם הזמן מתיר זאת.
אין מדובר באוטוביוגרפיה (למרות שהספר דובר אליך, הקורא, בגוף ראשון),
אלא בביוגרפיה שנכתבה לאחר מותו של טומי לפיד.
בנו, יאיר לפיד, בחר בנרטיב של גוף ראשון, באמצעותו טומי המת מספר לנו הקוראים
על חייו, משפחתו, מעשיו ורגשותיו, והנרטיב, והדברים הגלויים יותר ופחות, מלמדים
לא פחות גם על בנו של טומי, על הסופר, יאיר לפיד.
ספר שמספר את סיפורו של איש, סיפורה של תקופה, שמהם עולה הסיפור הישראלי,
שמהם מהדהד הסיפור של כולנו.
מומלץ.
שני קטעים ממהדורת 2010 (הראשונה, אך אני מוכן להמר על כך שלא האחרונה):
עמ' 217 -
'המוות לא הפך אותי לחכם יותר (הייתי חכם מספיק גם קודם), אבל לפחות הבנתי
בזכותו את אמרתו הנהדרת של הזמר והשחקן האמריקאי ג'ימי דין:
"עליך לנסות את מזלך לפחות פעם ביום,
כי יכול להיות שכל היום היה לך מזל ופשוט לא ידעת את זה. "
גורלי הוכתב בידי העובדה שמעולם לא החמצתי הזדמנות לשנות אותו. השנים לימדו
אותי שדווקא אנשים החוששים ביותר משינויים, הם אלה שאינם מרוצים מחייהם.
אינני מומחה גדול לפסיכולוגיה, אבל זה מעורר בי תמיהה: ממה בדיוק יש להם לפחד ?
אם אתה לא אוהב את חייך, לך ועשה משהו בנדון. מניסיוני אני יכול לומר לכם
שזה ישפר לא רק את חייכם, אלא גם את מותכם. מעטות המתנות שיכול אדם
להעניק לעצמו השוות בעוצמתן למוות ללא חרטה.
יאירי, האם אתה מרגיש עכשיו את ידי המונחת על ראשך ? יד חמימה ושמנמנה ורכה
המלטפת אותך עד שהרעידה האחרונה בכתפיך נרגעת ? האם אתה זוכר את המכתב
שכתבתי לך בבר מצווה שלך ?
"אתה התשובה הפרטית שלי," כתבתי, "לבר מצווה שלי, לנאצים, לגורל היהודי בגולה,
למותו של אבי." חזור לכתוב, ילד שלי. תן לי להמשיך לספר לך את סיפור חיי.
ניסיתי ללמד אותך הכל כשעוד היינו יחד, אבל אסור לנו להרפות דווקא בשיעור האחרון:
גם כשאין אנו יודעים מה לעשות, אנחנו ממשיכים לעשות. אין פתרון אחר. '
ע' 115: [על עבודתו כמזכיר האישי של עזריאל קרליבך במעריב]
'ומעבר לזה, הוא לימד אותי לכתוב. ייתכן שהיה משועשע מפוליטיקת המסדרונות
שיצר, אבל למילה המודפסת - אולי בהשפעת מקורותיו הרבניים - התייחס בחרדת
קודש. בסבלנות לא אופיינית גולל בפני את סודות המקצוע:
החזרה המשולשת, הפירמידה ההפוכה, הדימוי המתמשך,
הדרך בה מילת תואר מתחזקת אם ממקמים אותה אחרי הנקודה. מאוד.
פעם שאלתי אותו מה הופך אדם לעיתונאי טוב. "מיומנות של בעל מלאכה,"
הוא אמר, "עין של צלף, חושים של צייד ונשמה של ילד סקרן." '
תגובות
הוסף רשומת תגובה