ערבים מוסלמים בארץ ישראל של המאה ה-19... ההייתם או חלמנו חלום ?

במקרה נתקלתי שוב בטענה המוזרה שארץ ישראל היתה ריקה כמעט לגמרי מתושבים ערבים מוסלמים במאה ה-19. כל מי שהיסטוריה של ארץ ישראל מעניינת אותו, יודע שהטענה הזו איננה נכונה, והיא משמשת בידי ימניים כטיעון אומלל, המתמוסס בקלות תחת המבט הביקורתי הידידותי ביותר.
התיאור האמין ביותר של התקופה, על היבטיה הדמוגרפיים, המוכר לי, נמצא בספרו של בני מוריס, "קורבנות", בעמ' 15 - 90.

מילא להעלות טענה מוזרה וחסרת-ביסוס, שקל לפוררה תחת שבט הביקורת (שבט ? קיסם!) אבל, קורה לא אחת והטענה הזו מעוגנת בעדויות מוזרות יותר ופחות, והעיגון המגונה ביותר בעיני, הוא ההרגל הרע של ציטוטים מגמתיים מתוך ספרו של מארק טוויין  "The Innocents Abroad".
מה אפשר לעשות, וטוויין בחר בספור לקונן על ארץ הקודש, תוך שהוא מבקש ליצור הנגדה עם ספרי מסעות אחרים.
מאחר ושבתי להציץ בספר המעניין והמשעשע הזה, אם גם הארכני מעט לטעמי, אז בחרתי לצטט מעט, למען הדורות הבאים...


[כל הציטוטים, מתוך הגירסא של הספר שבפרוייקט גוטנברג: ]
מארק טוויין ליד טבריה -
As we rode into Magdala not a soul was visible. But the ring of the
horses' hoofs roused the stupid population, and they all came trooping out--old men and old women, boys and girls, the blind, the crazy, and the crippled, all in ragged, soiled and scanty raiment, and all abject beggars by nature, instinct and education. How the vermin-tortured vagabonds did swarm! How they showed their scars and sores, and piteously pointed to their maimed and crooked limbs, and begged with their pleading eyes for charity! We had invoked a spirit we could not lay. They hung to the horses's tails, clung to their manes and the stirrups, closed in on every aide in scorn of dangerous hoofs--and out of their infidel throats, with one accord, burst an agonizing and most infernal chorus: "Howajji, bucksheesh! howajji, bucksheesh! howajji, bucksheesh! bucksheesh! bucksheesh!" I never was in a storm like that before.



מארק טוויין בדרך מהתבור לנצרת -

Two hours from Tabor to Nazareth--and as it was an uncommonly narrow,
crooked trail, we necessarily met all the camel trains and jackass caravans between Jericho and Jacksonville in that particular place and nowhere else. The donkeys do not matter so much, because they are so small that you can jump your horse over them if he is an animal of spirit, but a camel is not jumpable. A camel is as tall as any ordinary dwelling-house in Syria--which is to say a camel is from one to two, and sometimes nearly three feet taller than a good-sized man. In this part of the country his load is oftenest in the shape of colossal sacks--one on each side. He and his cargo take up as much room as a carriage. Think of meeting this style of obstruction in a narrow trail. The camel would not turn out for a king. He stalks serenely along, bringing his cushioned stilts forward with the long, regular swing of a pendulum, and whatever is in the way must get out of the way peaceably, or be wiped out forcibly by the bulky sacks. It was a tiresome ride to us, and perfectly exhausting to the horses. We were compelled to jump over upwards of eighteen hundred donkeys, and only one person in the party was unseated less than sixty times by the camels. This seems like a powerful statement, but the poet has said, "Things are not what they seem." I can not think of any thing, now, more certain to make one shudder, than to have a soft-footed camel sneak up behind him and touch him on the ear with its cold, flabby under-lip. A camel did this for one of the boys, who was drooping over his saddle in a brown study. He glanced up and saw the majestic apparition hovering above him, and made frantic efforts to get out of the way, but the camel reached out and bit him on the shoulder before he accomplished it. This was the only pleasant incident of the journey.

מארק טויין בדרך לים המלח -

At nine in the morning the caravan was before the hotel door and we were at breakfast. There was a commotion about the place. Rumors of war and bloodshed were flying every where. The lawless Bedouins in the Valley of the Jordan and the deserts down by the Dead Sea were up in arms, and were going to destroy all comers. They had had a battle with a troop of Turkish cavalry and defeated them; several men killed.

וכל מי שמעוניין - מוזמן לבדוק אותי, ולשוב ולקרוא את מארק טווין -

http://www.gutenberg.org/files/3176/3176.txt

ולהתרשם מהארץ השוממה השוממה הזו שהוא ביקר בה...


ואם כבר, ציטוט אחד שפחות מזכירים מהספר הזה, ואני אישית מאוד אוהב:
We moved on. We were now in a green valley, five or six miles wide and fifteen long. The streams which are called the sources of the Jordan flow through it to Lake Huleh, a shallow pond three miles in diameter, and from the southern extremity of the Lake the concentrated Jordan flows out. The Lake is surrounded by a broad marsh, grown with reeds. Between
the marsh and the mountains which wall the valley is a respectable strip of fertile land; at the end of the valley, toward Dan, as much as half the land is solid and fertile, and watered by Jordan's sources. There is enough of it to make a farm. It almost warrants the enthusiasm of the spies of that rabble of adventurers who captured Dan. They said: "We have seen the land, and behold it is very good. * * * A place where there is no want of any thing that is in the earth."

הבהרה: הציטוט האחרון הוא בהחלט הוצאה מההקשר, והוא מהווה הומאז' לציטוטים שכנגדם אני מבקש להתווכח. אין לי ספק שמארק טוויין יצא מביקורו בארץ ישראל תחת הרושם שהיא ארץ חרבה, דלה במשאבים ובאוכלוסין, שהתממשו בה נבואות הזעם והחורבן, וששאר מחוזות טיולו הרשימו אותו הרבה יותר.

הבהרה לכל הפוסט הזה:
כל מי שמכיר אותי, יודע שאני מגדיר את עצמי כימני, למרות שרוב מכריי טוענים שאני שמאלני יותר מימני. מה אפשר לעשות, וקשה לתושבי-הארץ לקבל את אפשרות קיומו של ימני שמוכן לנהל דיון ביקורתי נוקב גם בסוגיות שפחות נוחות לנו, הציונים, ועוד אחד כזה שמחזיק בדעות חברתיות שמאלניות שכאלה, בדבר חשיבותה של מדינת הרווחה, שוויון ועוד סוגיות מוזרות ומזעזעות שכאלה....
כימני, אני משוכנע בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ומאמין שזכותנו על הארץ הזו לא תלויה בשאלת רצף הנוכחות היהודית. זכותנו נובעת מהזיקה ההיסטורית ארוכת-השנים שלנו אל הארץ בה קם העם היהודי. הזהות היהודית של הארץ הזו נחבאת בשמותיהם של הכפרים הערבים, ובגאוגרפיה של הארץ הזו.
הנסיון להכחיש את קיומה של זיקה של אחרים אל הארץ הזו, הוא נסיון לא-הומני, לא-הוגן, שגוי היסטורית, שימנע כל אפשרות להגיע לפתרון מדיני דו-צדדי בר-קיימא.
ומאחר ונדמה לי שהשלום, כיעד, היה ונשאר מטרה אליה שואפים כל יושביה של הארץ הזו, ימניים ושמאליים, יהודים וערבים, אני רואה במלחמה על הנרטיב (תואר מנופח למדי, אבל שיש בו אמת רבה), מהלך חיוני במסגרת החתירה אל השלום.

תגובות

  1. ב-1835 כתב אלפונסו דה למרטין: "מחוץ לעיר ירושלים לא ראינו שום דבר חי, לא שמענו קול חיים ... דממה נצחית ומוחלטת שולטת בעירה, בדרכים, בארץ."

    ב-1844 כותב וויליאם ת'קברי על הדרך מיפו לירושלים: "האזור שומם ואנו נוסעים בין מה שנראה כמפלי מים מאובנים. לא ראינו שום בעלי חיים זזים בין גושי האבנים. בקושי תריסר צפורים לאורך כל המסע."

    ב-1857 דווח הקונסול הבריטי בפלסטינה ג'יימס פין: "הארץ ריקה מתושבים בדרגה רצינת ולכן הצורך הגדול ביותר שלה הוא קבוצה של תושבים."

    ב-1866 כותב ו.מ. תומסון: "השממה הזאת כל כך מדכאת. לא בית, לא עקבות של תושבים, אפילו לא רועי צאן, לא מקלים על החד-גוניות המשעממת ... רוב הארץ בה נסענו במשך שבוע נראית כאילו מעולם לא הייתה מיושבת או מעובדת. ויש עוד איזורים נוספים, גם כן שוממים."

    ב-1867 מארק טוויין:
    "אין אפילו ישוב אחד לאורך כל הדרך, לא לאורך שלושים מיל לכל כוון. יש שתים או שלש קבוצות קטנות של אהלי בדואים אך אין אפילו ישוב קבוע אחד... אפשר לנסוע עשרה מיל ולא לראות עשר נפשות... אף אחד אינו יכול לעמוד כאן ליד עין-מלאחה הנטושה ולאמר שהנבואה (ארצכם שממה, עריכם שרופות אש) לא התקיימה... עזבנו את כפר נחום מאחורינו - חורבה חסרת צורה. לא היה למקום דמיון לכפר ולא היה שם שום דבר שיעיד שהמקום היה אי פעם כפר... מדבר שממה, גבעות שוממות... ארץ נטושה, שאדמתה פוריה אך מצמחת עשבים שוטים; מרחבים קודרים ודוממים... הארץ מזוהמת בבדואים אכזריים שהשמחה היחידה בחייהם היא לדקור ולרצוח נוצרים תמימים. אללה יעזור לנו. השממה כאן כל כך גדולה שאפילו הדמיון אינו יכול לשער אותה. הגענו בשלום להר תבור. לא ראינו נפש חיה לאורך כל הדרך... הגענו לערימת חורבות חסרות צורה שעדיין נושאת את השם בית-אל. כמעט אין רואים עץ או שיח, ואפילו הזית והקקטוס, הנפוצים באדמת טרשים חסרת ערך, כמעט נטשו אותה. אין שום נוף שיותר מעייף את העין מאשר הדרך לירושלים... צעדנו בדרך קשה ושוממה באיזור בו אין שום יצור חי חוץ אולי מלטאות. זו היתה בדידות כל כך מגעילה ומפחידה... יריחו העתיקה לא כל כך יפה כחורבה... הדרך לים המלח, לנהר הירדן, ולבית לחם, היתה קצרה אך מעייפת. חום מיבש, בדידות מדכאת, ושממה עגומה כזאת שלא יכולה להיות בשום מקום אחר בעולם... מכל המקומות שיש בהם נוף מדכא, אני חושב שפלסטינה היא הנסיכה... ארץ עצובה, חסרת תקוה, ושבורת לב... הייתי רוצה לראות את גדות הירדן באביב, את שכם, עמק יזרעאל, איילון, וגבולות הגליל, אך, אפילו אז תראינה נקודות אלה כגינות קטנות לעומת מרחבי השממה האין סופית. פלסטינה יושבת בשק ואפר... כל מה שמוצאים בה זה מחנות מזוהמים של בדואים. נצרת שוממה... יריחו מקוללת וחרבה, בית לחם ובית עניה עניות ועלובות ללא יצור חי... אפילו ירושלים הידועה, השם המיוחס ביותר בהיסטוריה, איבדה את גדולתה העתיקה והפכה לעיירת קבצנים. ים כנרת הידוע שומם כבר מזמן... כפר נחום - חורבה חסרת צורה. מגדלא היא בית לערבים קבצנים. בית צידה וכורזים נעלמו מעל פני האדמה... שממה המיושבת רק בצפורי טרף ושועלים. פלסטינה היא ארץ שוממת ובלתי נעימה."

    ב-1874 כתב הכומר סמואל מנינג: "אבל היכן הם התושבים? חבל ארץ פורה זה, המסוגל לקיים אוכלוסיה עצומה, כמעט נטוש... להוותנו, מידי יום אנו נוכחים מחדש כי מוראות הנבואה העתיקה התקיימו כלשונן – 'ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה מאין יושב' (ירמיהו מ"ד, 22)".

    כולם ראו וכולם אומרים אותו דבר. אז מה בדיוק הבעיה?

    השבמחק
  2. אני חושב שאני יודע מה הבעיה. כולם שקרנים, ורק הערבים המוסלמים המסכנים אומרים את האמת

    השבמחק
  3. אבל אליהו, הציטוט של מארק טוויין הוא ציטוט מטעה ומגמתי. מארק טוויין תיאר ארץ איננה שוממה. ארץ שיש בה שיירות ערות של מסחר. שיש בה עיירות שקמות לחיים כשמגיעים מבקרים. ארץ שיש בה קרבות בין בדואים וחיילים טורקיים והיישובים שבאיזור ים המוות.
    קח את התיאור של טוויין את ירושלים, כפי שאתה מביא אותו. בזמן ביקורו של מארק טוויין בעיר הקודש התחוללו היציאה מן החומות - הן של היהודים והן של הנוצרים. אתה מוזמן לקרוא על זה - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%94_%D7%9E%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA
    אבל כל מה שטוויין ראה הוא "עיירת קבצנים", וזה בהחלט ממחיש את הפער בין העובדות, למה שהפרספקטיבה איפשרה לטוויין - ולאחרים שאתה מצטט כאן - לראות.

    ואני שב וחוזר - אין שום תועלת בהתכחשות למציאות העובדתית של רוב ערבי-מוסלמי בארץ הקודש במאה ה-19 או במאה ה-20, עד ל-1948.
    זה לא משנה עובדת יסוד בסיסית: יש לעם היהודי בכורה על ארץ הקודש. היא ארץ אבותינו. בה קמנו. אליה חזרנו להקים את בית שני, חזרנו להקים את מדינת ישראל, ואליה - אם חלילה נצטרך - נשוב ונחזור, עד ביאת המשיח.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

Some science stories for March - Einstein's week, a few items regarding energy, and more

150 שנה להולדתו של יוסף מרקו ברוך

סיום