קצת חדשות שלא מתארגנות לכדי פוסט אחד: חנויות צילום שנעלמות, פליטים שיוכלו לעבוד, פוסט עתיק על חתולים ונ"צ

קורה לפעמים שאתה נתקל, במסגרת תחקיר לפוסט, קריאה של בוקר, או סתם כך הודות להיותך רשום ברשימת התפוצה של מישהו ששלח משהו ממש, אבל ממש משמח, במשהו שנראה לך שווה איזכור. ולו רק למען הסיכוי שעוד מישהו יקרא  ויכיר את זה פעם, או שגוגל, בחוכמתה הנעלה, תשפר במעט את הדירוג של אותו הקישור, בגלל שעוד אדם אחד מצא לנכון להזכיר אותו.

אבל לפני הקישורים, אתנחתא של עצב. אתמול הלכתי לפתח כמה תמונות, במסגרת הכנת אלבום שיהווה מתנת-פרידה מאישה יקרה שעובדת בביתנו. להפתעתי הרבה גיליתי שחנות הפוטו-משהו בקניון הסמוך למקום מגוריי נסגרה לה. אזרתי עוז והלכתי לי עוד, אל החנות האהובה עליי באבן-גבירול (שרק מטעמי עצלנות וחסכון בזמן ביקשתי שלא ללכת אליה), ולהפתעתי גיליתי שהיא נראית ריקה משמעותית משזכרתי אותה. בשיחה עם בעל המקום התברר לי שהוא מתכוון לסגרה. 'אנשים לא באים יותר' אמר בהשלמה. הוא לא ידע להגיד לי מה הם כן עושים עם התמונות שפעם הם פיתחו אצלו. 'אתה הראשון אצלי היום' אמר, והשעה כבר היתה אחרי 16:00... בתור מישהו שכן מפתח תמונות מפעם לפעם, באמת קשה לי להבין את מי שבוחר לשמור את כל תמונותיו על גבי מדיה דיגיטלית. נייר, כידוע לכולנו, הוא אמצעי אחסון אמין ביותר, ויעידו - אקראית - כמה פפירוסים והגניזה הקהירית. לעומת זאת, משך חייה של מדיה דיגיטלית הוא קצוב. דיסקים קשיחים חיים בממוצע 5 שנים (וזה טוב), תקליטורים, בדרך-כלל אמורים להחזיק מעמד כמה עשרות שנים (למרות שמתברר שהטבע מפתח אויבים לכל יצור חדש עלי אדמות) ובכל זאת אני שב ונתקל בתקליטור שאינו עובד, פחות משנתיים אחרי שצרבתי אותו. ומתברר שגם לזכרון SSD (פלאש בשפת עמנו), יש שעון-חול ובלאי שמגביל את זמנו עלי אדמות עמנו. אז חברים - לפני שכל החנויות ייעלמו, ונישאר כולנו עם מדפסות יקרות להחריד, לכו לפתח כמה תמונות. כך שהנכדים ייראו איך סבתא נראתה פעם, בראשית המאה ה-21...

ואחרי רגע של עצב, רגע של שמחה - ביהמ"ש לעניינים מנהליים קבע בפסק-דין משמח מאוד שפליטים הנמצאים בישראל מכוח הכרה קבוצתית במעמדם של אנשים שהגיעו ממדינתם כאנשים הזכאים להגנה, יהיו רשאים לעבוד למחייתם. אני מקווה לעסוק בעניין הזה בבלוג המשפטי שאני מנהל,  אבל מאחר ויש כאן סוגיה ערכית שאני רחוק מלהיות אובייקטיבי לגביה, ומאחר ואני מאמין שישראל איננה נוהגת כשורה בפליטים המתדפקים על דלתותיה מאפריקה, אני מעדיף לשמוח על הקיים כעת, מאשר להתלבט ולהתלבט. יידעו כולם, שהשופט רמי אמיר מבית המשפט לעניינים מנהליים (מחוז מרכז), כתב את הבאות, בפסק הדין בעניין אברהים דיאורה סייקו ואחרים נ' משרד הפנים וייטב לכולנו:
"אינני רואה כדבר אפשרי וסביר להתיר את שהותם של המוגנים הקולקטיביים בישראל ללא יכולת עבודה לשם כלכלתם הבסיסית. לא מדובר בתייר שמגיע, ואפשר לצפות שהגיע עם מזומנים מספיקים כדי לממן את שהותו. מדובר במי שברח מארץ מצוקה, והגיע ללא כל. ומרגע שהמדינה סבורה – וזוהי עמדתה כל עוד ההגנה הקולקטיבית קיימת, שאין להרחיק ואין לעצור אדם כזה שבא בגדר ההגנה האמורה  - אזי מחויבת המדינה לתת גם פיתרון לאפשרות הקיום האנושי הבסיסי של אותו עותר, וזאת כל עוד ההגנה בתוקף. לא ייתכן שאדם ירעב ללחם במדינת ישראל, תהא אשרתו אשר תהא. ולא ייתכן שהמדינה תעמיד אדם בפני מצב, שתחייב אותו לעבור עבירות כדי להתקיים במובן הבסיסי ביותר, לזון עצמו ולמצוא קורת גג לראשו. אינני סבור גם שצריך "לעצום עיניים", ולומר שאסור לאדם כזה לעבוד, כאשר בד בבד אנו מניחים שיעבוד באופן לא חוקי, כדי לקיים את עצמו ... אין מנוס ממתן החלטה כאמור, שהעותרים, כמו כל מוגנים קולקטיביים אחרים, זכאים לעבוד למחייתם, כאשר אינני קובע הגבלות בהיקף העבודה או בתחומי עיסוק." 

ואחרונה,  נקודת-ציון לצה"ל: מתברר ש-
עד כה, כל זרוע התבססה על חישוב דאטום (שיטה להצגת כדור הארץ בדו–מימד, על גבי נייר) בצורה שונה. במקומות מסוימים אפילו מערכים פנים–חיליים, כדוגמת מערך מטוסי הקרב ומערך מסוקי הקרב בחיל האוויר, השתמשו בשיטה נפרדת לחישוב נקודות הציון. לדבר זה הייתה השפעה בעת תכנון פעולה מבצעית וגם בזמן הלחימה עצמה. "במלחמת לבנון השנייה לא היה תיאום ודיברו בשפות שונות, ממש כמו מגדל בבל", סיפר רע"ן מערכות מידע בחיל האוויר, סא"ל אורי לנדאו. "בצבא הוחלט לעבור לדאטום אחיד, שנותן את הדיוק הטוב ביותר לאזורנו".
כנראה שהיה לנו יותר מזל משכל עד היום...  פלא שאנשים שכיוונו מסוקים היו צריכים לדבר איתם על העץ שליד הואדי ? ואנחנו עוד צוחקים על משה רבנו, שאחרי 40 שנה אמר "כל הז' בניווטים ?"

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

Some science stories for March - Einstein's week, a few items regarding energy, and more

150 שנה להולדתו של יוסף מרקו ברוך

סיום