יום רביעי, 28 ביולי 2010

בקרוב ניסע לאט יותר.... מצלמות המהירות החדשות בדרך

נכנסתי לבדוק משהו באתר לא-רלוונטי (מומלץ לכל מייל שחשוד בעיניכם), ונתקלתי במקרה בכתבה הבאה, המבשרת על פריסה חדשה של מצלמות מהירות מסוג חדש. יהיה כדאי עוד יותר לנסוע כחוק...

שתי עובדות על מלחמת לבנון השניה....

בדיוק נתקלתי באחד הבלוגים החביבים שאני מנוי עליהם (במסגרת הרצון שלי להחשף למירב הפרספקטיבות הזמינות בזירה הישראלית), בפוסט מטריד ביותר בנוגע לדרך שבה פיקוד העורף התנער מחובתו לציית לשר הביטחון בזמן מלחמת לבנון השניה. לא מדובר כאן בביקורת חסרת-תוקף, אלא בדיווח שמסתמך על דו"ח מבקר המדינה בעניין. לקרוא את עמ' 59, 60 ו-61, ולהתחלחל. השר ששילם מחיר אישי כבד יותר מכל אדם אחר במדינה על אותה המלחמה, מתגלה מהדו"ח הזה כמי שהיה יותר בסדר מהרבה אנשים אחרים, שעד היום לא נשאו באשם כלשהוא, למרות אחריותם האישית הברורה לכשלים.

המידע הזה, בדבר תרומתו של צה"ל לקשיי העורף בהתמודדות עם התקפות הטילים, על ידי התנכרותו להוראות הדרג המדיני, מצטבר למידע נוסף, שבעצם לא נדון בצורה רצינית עד היום. חרף המידע הרב שמסתובב באינטרנט, שדוגמאות לו לרוב, כמו  הערך הויקיפדי הזה, אני שוב מופתע להיתקל בכתבות תמימות, דוגמת הכתבה בהארץ נושאת הכותרת ארבע שנים אחרי המלחמה בלבנון, צה"ל נערך לסיבוב הבא שהציטוט הבא מתוכה -
"על שמורות הטבע, מרכז מערך שיגור הרקטות של חיזבאללה ב-2006, ידעו בצה"ל גם לפני המלחמה האחרונה. אבל חלק ניכר מהמידע הרלוונטי לא ירד אל היחידות הלוחמות, אף שחלקן התאמנו באליקים עוד לפני פרוץ המלחמה. כשלוחמי יחידת העלית מגלן מצאו עצמם בבוקר של 19 ביולי בלב שמורת הטבע הראשונה שבה נתקל צה"ל במלחמה, גבעת "שקד" המשקיפה על מושב אביבים, המודיעין המפורט על השמורה שכב בארגזים סגורים, שאמ"ן לא הפיץ במועד ליחידות בנימוק שהמידע מסווג מדי. כעבור שלושה ימים, עם השלמת כיבוש הכפר השכן מרון א-ראס, אמר מח"ט הצנחנים אז, אלוף משנה חגי מרדכי, כי רק עתה מתברר לו אופיין האמיתי של השמורות. "אנחנו הבנו שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים", סיפר. אחרי כמה הסתבכויות מלוות בנפגעים באתרים דומים, חדל צה"ל מלסרוק את השמורות עד תום המלחמה. " (הדגש שלי, ג.ש)

הפתיע אותי. אני יודע שיהיו גבות מורמות רבות, אבל אני לא הייתי מודע לכך שצה"ל, בשלב מסויים של הלחימה, פשוט החליט להימנע מלהיכנס לאיזורים מסויימים, מתוך מודעות למחיר הכבד מדי שהוא עתיד לשלם. לתומי חשבתי שהיו פשוט הכרעות לעבור מהגישה התמימה לגישה אלימה יותר...

העובדה שצה"ל חזר להתאמן כדרך שגרה היא אולי הלקח המבורך ביותר של מלחמת לבנון השניה, לקח שתשואתו קשה לשיעור. אבל 2 העובדות המרכזיות שמסתתרות כאן, מלמדות עובדה מרה. בזמן המלחמה, צה"ל התנער, בשל מחירים הכרוכים בפעולות שנדרש לעשות, מחובותיו כצבא העם, בעורף ובחזית. מין התנערות מהמחוייבויות שיש לצבא-העם כלפי העם, אשר מעידה, יותר מכל, על אובדן הדרך של חלק מהקברניטים והקצינים של הצבא דאז.

אני רחוק מלהיות מחסידי הגישה של 'חפש את האשם' ומעדיף את הגישה התרה אחרי הבעיה. אבל מעבר לגילוי החוזר ונשנה של הקושי העצום של קברניטי צה"ל בעיבוד מידע מוקדם לגדר תפישת לוחמה המתכוננת למלחמה הבאה ולא לקודמתה , מה שמפריע לי כאן הוא השאלה הפשוטה: האם מי שהתנער מאחריותו, ושכח שאין מישהו אחר שיכול למלא את תפקידו, יידע לשאת באחריות בסיבוב הבא ? האם התובנה שליוותה את גיבור ישראל אביגדור קהלני בעמק הבכא, אותה תובנה שנוסחה בצורה כה פשוטה על ידי נשיא ארה"ב הארי טרומן, במילים
"the buck stops here", אכן מובנת לקציניו הבכירים יותר ופחות של  צה"ל ?


קצת חדשות שלא מתארגנות לכדי פוסט אחד: חנויות צילום שנעלמות, פליטים שיוכלו לעבוד, פוסט עתיק על חתולים ונ"צ

קורה לפעמים שאתה נתקל, במסגרת תחקיר לפוסט, קריאה של בוקר, או סתם כך הודות להיותך רשום ברשימת התפוצה של מישהו ששלח משהו ממש, אבל ממש משמח, במשהו שנראה לך שווה איזכור. ולו רק למען הסיכוי שעוד מישהו יקרא  ויכיר את זה פעם, או שגוגל, בחוכמתה הנעלה, תשפר במעט את הדירוג של אותו הקישור, בגלל שעוד אדם אחד מצא לנכון להזכיר אותו.

אבל לפני הקישורים, אתנחתא של עצב. אתמול הלכתי לפתח כמה תמונות, במסגרת הכנת אלבום שיהווה מתנת-פרידה מאישה יקרה שעובדת בביתנו. להפתעתי הרבה גיליתי שחנות הפוטו-משהו בקניון הסמוך למקום מגוריי נסגרה לה. אזרתי עוז והלכתי לי עוד, אל החנות האהובה עליי באבן-גבירול (שרק מטעמי עצלנות וחסכון בזמן ביקשתי שלא ללכת אליה), ולהפתעתי גיליתי שהיא נראית ריקה משמעותית משזכרתי אותה. בשיחה עם בעל המקום התברר לי שהוא מתכוון לסגרה. 'אנשים לא באים יותר' אמר בהשלמה. הוא לא ידע להגיד לי מה הם כן עושים עם התמונות שפעם הם פיתחו אצלו. 'אתה הראשון אצלי היום' אמר, והשעה כבר היתה אחרי 16:00... בתור מישהו שכן מפתח תמונות מפעם לפעם, באמת קשה לי להבין את מי שבוחר לשמור את כל תמונותיו על גבי מדיה דיגיטלית. נייר, כידוע לכולנו, הוא אמצעי אחסון אמין ביותר, ויעידו - אקראית - כמה פפירוסים והגניזה הקהירית. לעומת זאת, משך חייה של מדיה דיגיטלית הוא קצוב. דיסקים קשיחים חיים בממוצע 5 שנים (וזה טוב), תקליטורים, בדרך-כלל אמורים להחזיק מעמד כמה עשרות שנים (למרות שמתברר שהטבע מפתח אויבים לכל יצור חדש עלי אדמות) ובכל זאת אני שב ונתקל בתקליטור שאינו עובד, פחות משנתיים אחרי שצרבתי אותו. ומתברר שגם לזכרון SSD (פלאש בשפת עמנו), יש שעון-חול ובלאי שמגביל את זמנו עלי אדמות עמנו. אז חברים - לפני שכל החנויות ייעלמו, ונישאר כולנו עם מדפסות יקרות להחריד, לכו לפתח כמה תמונות. כך שהנכדים ייראו איך סבתא נראתה פעם, בראשית המאה ה-21...

ואחרי רגע של עצב, רגע של שמחה - ביהמ"ש לעניינים מנהליים קבע בפסק-דין משמח מאוד שפליטים הנמצאים בישראל מכוח הכרה קבוצתית במעמדם של אנשים שהגיעו ממדינתם כאנשים הזכאים להגנה, יהיו רשאים לעבוד למחייתם. אני מקווה לעסוק בעניין הזה בבלוג המשפטי שאני מנהל,  אבל מאחר ויש כאן סוגיה ערכית שאני רחוק מלהיות אובייקטיבי לגביה, ומאחר ואני מאמין שישראל איננה נוהגת כשורה בפליטים המתדפקים על דלתותיה מאפריקה, אני מעדיף לשמוח על הקיים כעת, מאשר להתלבט ולהתלבט. יידעו כולם, שהשופט רמי אמיר מבית המשפט לעניינים מנהליים (מחוז מרכז), כתב את הבאות, בפסק הדין בעניין אברהים דיאורה סייקו ואחרים נ' משרד הפנים וייטב לכולנו:
"אינני רואה כדבר אפשרי וסביר להתיר את שהותם של המוגנים הקולקטיביים בישראל ללא יכולת עבודה לשם כלכלתם הבסיסית. לא מדובר בתייר שמגיע, ואפשר לצפות שהגיע עם מזומנים מספיקים כדי לממן את שהותו. מדובר במי שברח מארץ מצוקה, והגיע ללא כל. ומרגע שהמדינה סבורה – וזוהי עמדתה כל עוד ההגנה הקולקטיבית קיימת, שאין להרחיק ואין לעצור אדם כזה שבא בגדר ההגנה האמורה  - אזי מחויבת המדינה לתת גם פיתרון לאפשרות הקיום האנושי הבסיסי של אותו עותר, וזאת כל עוד ההגנה בתוקף. לא ייתכן שאדם ירעב ללחם במדינת ישראל, תהא אשרתו אשר תהא. ולא ייתכן שהמדינה תעמיד אדם בפני מצב, שתחייב אותו לעבור עבירות כדי להתקיים במובן הבסיסי ביותר, לזון עצמו ולמצוא קורת גג לראשו. אינני סבור גם שצריך "לעצום עיניים", ולומר שאסור לאדם כזה לעבוד, כאשר בד בבד אנו מניחים שיעבוד באופן לא חוקי, כדי לקיים את עצמו ... אין מנוס ממתן החלטה כאמור, שהעותרים, כמו כל מוגנים קולקטיביים אחרים, זכאים לעבוד למחייתם, כאשר אינני קובע הגבלות בהיקף העבודה או בתחומי עיסוק." 

ואחרונה,  נקודת-ציון לצה"ל: מתברר ש-
עד כה, כל זרוע התבססה על חישוב דאטום (שיטה להצגת כדור הארץ בדו–מימד, על גבי נייר) בצורה שונה. במקומות מסוימים אפילו מערכים פנים–חיליים, כדוגמת מערך מטוסי הקרב ומערך מסוקי הקרב בחיל האוויר, השתמשו בשיטה נפרדת לחישוב נקודות הציון. לדבר זה הייתה השפעה בעת תכנון פעולה מבצעית וגם בזמן הלחימה עצמה. "במלחמת לבנון השנייה לא היה תיאום ודיברו בשפות שונות, ממש כמו מגדל בבל", סיפר רע"ן מערכות מידע בחיל האוויר, סא"ל אורי לנדאו. "בצבא הוחלט לעבור לדאטום אחיד, שנותן את הדיוק הטוב ביותר לאזורנו".
כנראה שהיה לנו יותר מזל משכל עד היום...  פלא שאנשים שכיוונו מסוקים היו צריכים לדבר איתם על העץ שליד הואדי ? ואנחנו עוד צוחקים על משה רבנו, שאחרי 40 שנה אמר "כל הז' בניווטים ?"

יום ראשון, 25 ביולי 2010

times are changing in the american political fundraising arena

Interesting bit in the washington post, describing the changes in the way fundraising is done by the Democratic Party under Obama's leadership. Unlike the article's thinking, I believe it is  hard at the moment to put the finger on the actual causes for these changes. Are they really a result of a different concept lead by the president ? or are these the results of his administration's policies and the way donors perceive them ? and most importantly - which fundraising approach would be the better, as 2012 approaches ? 

יום רביעי, 21 ביולי 2010

אמאזון והדוור השכונתי

לפני כשבוע הזמנתי כמה ספרים מאמזון, עבור קריאה שאני מתכנן (במסגרת אחד הפרוייקטים שאני עובד עליו). אמאזון, כהרגלם, דיווחו לי שהם מפצלים את המשלוח בהתאם לזמינות שבמלאי, ולהפתעתי הרבה, גיליתי שחלקה הראשון של ההזמנה, מה-13/7, הגיע כבר אליי.

לא סתם הגיע אליי.

הודעת הדואר על החבילה הונחה בתא-הדואר שלי ב-19/7 ובה נאמר שאוכל לאסוף החבילה ביום למחרת.

מאחר וסניף הדואר האומלל שאליו לצערי אני משוייך במסגרת החלוקה הגאוגרפית, הוא סניף מסורבל להפליא, הודעות מהסוג הזה מזהירות שאפשר יהיה לקחת את החבילה רק אחרי 10:00 בבוקר, ולכן שירכתי דרכיי רק היום, ה-21 ליולי, כדי לאסוף את הספר, הנחשון שבמשלוח.

אבל לא על זה רציתי לדבר,

בעצם. היעילות המדהימה של אמאזון, שמצליחה להביא ספר שאני מזמין, ושמצוי במחסניה, אל סניף הדואר הסמוך למקום מגוריי תוך 6 ימים (ומדובר ב-6 ימים ברוטו, שהרי את ההזמנה ביצעתי ב-13/7 בערב, וההודעה הונחה ב-19/7 בתא-הדואר שלי, בחלקו הראשון של היום, שהרי בחלקו השני דואר ישראל איננו שוקד על מלאכתו) היא רק המבוא.

רציתי לדבר על דואר ישראל.

אם יש מערכת בישראל שמוכיחה שהפרטה איננה בהכרח מייעלת את השירות, זהו הדואר. יש מעט מאוד סניפי דואר בישראל שאני נכנס אליהם, ולא מגלה שמצפה לי המתנה מדכאת, שמזכירה את התורים האגדיים למצרכים כמו לחם וחלב בברית-המועצות של פעם. תורים הסתדרותיים מהסוג הגרוע ביותר.
כמובן שיוצא לי להיתקל בתופעת התורים הלא יעילים גם במקומות שהם לב השוק הפרטי, כמו הבנקים,
אבל תורים מעצבנים כמו בדואר לא זכורים לי בשנים האחרונות משום מקום אחר.

וכשאני חושב על הדואר של פעם, אני נאלץ להודות שאני מתגעגע.

זכרונותיי מימיי כילד קטן אינם כוללים ציור נאמן של התורים בדואר, אבל מצד שני, אם היו תורים בוודאי לא הייתי רוצה ללכת לסניף - ואני זוכר את הסניף כמקום נעים לביקור, בפעמים הנדירות יחסית בהן היה צריך ללכת לדואר.
מה שזכור לי הרבה יותר בבהירות זה המפגש עם הדוור. אותו איש מקצוע שנעלם כבר ואיננו עוד במקומותינו, וחבל.
אותו דוור היה איש נעים הליכות, שנהג לחלק לילדי הכפר גומיות עבות, מהסוג שהחזיק חבילות מכתבים יחד, והגומיות האלה, אוי הגומיות האלה.... אבל אני סוטה.

אותו דוור, אליהו שמו, שימש כעוד אחד מאותם חוטים מקשרים של הקהילה, המעדכנים את כל הקהילה בקורות את חבריה השונים, החל מלידתו של פלוני, דרך ריכולים על אלמוני כשהוא מבקר אצל אשת חברו דווקא כשזה יצא למילואים, וכלה בבשורות איוב על פרידתו מאיתנו של זה וזה. והכי חשוב - הוא הביא את הדואר אלינו הביתה !

איך אפשר להשוות את חוויית הדואר בתיבה שליד הבית או בידיו של הדוור המקיש בדלת, לחוויית-המשתמש של הביקור במקבץ התיבות השכונתי ? זה אולי יעיל עבור הדואר, אבל לא עבור המשתמשים.

ובחזרה לתחילתו של הסיפור - אילו צבא-הדוורים עדיין היה צועד, הספר שהזמנתי היה מגיע לביתי ב-19/7 בבוקר.
בגלל ההפרטה, נדרשו יומיים נוספים עד שאספתי אותו מסניף הדואר, כשאני מחכה כמובן בתור זמן-מה (למרות שהשעה היתה צהרי-היום).
ההפרטה הזו, הלא-מוצלחת, מחבלת בהישג המדהים של אמאזון, החנות המקוונת המדהימה והיעילה הזו, וחבל שמערכות כמו דואר ישראל לא לומדות מאמזון שיעור או שניים  ביעילות ובשירות לקוחות.
ואם לא ללמוד מאמזון, לפחות תחזירו לנו את אליהו וחבריו.

יוחזרו הדוורים !

יום שבת, 17 ביולי 2010

למה כל-כך קשה לאנשים לעמוד בתור #%&^*#@!!!! ???

ושוב מצאתי את עצמי, על כורחי, נאבק על זכותי האזרחית שלא להיעקף בתור.
זה נכון שיש התנהגויות חברתיות עברייניות חמורות יותר, וחלקן, אף שלא זכו להיות מתוייגות כעבירות בספר החוקים, פוגעות בסביבתן הרבה יותר, דוגמת החותכים בכביש, המרעישים בשעות מנוחת הצהריים או בשעות הרדמת הילדים הקטנים בערב, והמניפולטיביים בע"מ (3 קבוצות שעוד ייכתב עליהן כאן) , אבל אישית אני נפגע בכל פעם מחדש כשמישהו מנסה לתמרן את העניינים כך שאני, הממתין בסבלנות פולנית-ייקית-עיראקית ראויה ומרוסנת, אאלץ להמתין עוד, בעוד שהוא/היא, העוקף-בתור, ייהנה מעוד כמה דקות של חיים פנויים מהמתנה. האם דמו סמוק מדמי ? זמנה חשוב מזמני ? חייה עדיפים על חיי ?
הבוקר זה שוב היה מפגש עם העגלה-המחכה-בתור בדרך אל הקופה.
תור הוא סוג של הסכם חברתי, הנועד להסדיר את השימוש המשותף שלנו במשאב, בצורה צודקת. במסגרת זו, הנחת-היסוד היא שאנשים מצטרפים אל התור כשהם נכונים ומוכנים להשתמש במשאב. מי שמעמיד את עגלתו בתור, עושה זאת למרות שאיננו מוכן להגיע לקופה.
אבל אם זה המצב - מדוע בעלי העגלות-הממתינות-בתור כל-כך נזעקים כאשר הם מגיעים ומגלים שמישהו חדש עומד לפני העגלה ? מדוע הם סבורים שעגלתם מקודשת יותר ? היא איננה עגלה מזהב, היא איננה עומדת ונובחת על העוקפים אותה, היא פשוט עומדת שם ומעיקה, בנסיון לגזול מהאחרים את זכותם להתקדם בתור, שכן הם מוכנים, ובעליה של העגלה - לא !
מסיבות שאינן מובנות לי, דווקא הקוזאק/ית הנגזל/ית נראה כאילו פגעו בו. העגלה הרי סימנה את זכותו על תור-אבותיו, לא ? אז איך יכול להיות שאני מהין ועוקף אותה ?!?
הקוזאקית של הבוקר אף הבהירה לי שאני מגעיל אותה. התלבטתי ארוכות אם להסביר לה את שנכתב כאן לעיל, אבל בדיוק הגעתי לקופה, ומאחוריה עמד תור ארוך של אנשים שגם כך היו קורבנותיה. אומנם הם, כבשים שכמותם, לא ביצעו  בה את הלינץ' המגיע לשכמותה - להעבירה היישר אל סוף התור, על ידי כך שהיו מסרבים לתת לה להצטרף אל התור  בזכות עגלתה שעמדה לה - והם עמדו במחדלם חרף עיני הנוקבות שהביטו בהם, אחד אחרי השני, כשהם, כבשים אומללות, משפילים עיניהם, ונמנעים לעמוד על כבודם כבני-אדם בבוקר שבת-קודש. אבל למרות אומללותם זו, ואולי בגללה, בחרתי שלא להמשיך ולענותם בהתנצחויות מיותרות עם הנבל ברשות הרבים הזה (יותר נכון נבלה, no pun intended) , ולגשת אל הקופה.
אבל אני קורא לכל מי שאולי יקרא פעם את הפוסט הזה - אל תעמדו מנגד. התור הוא של כולנו. יותר משאנו נשמור עליו - הוא ישמור עלינו.
ויפה שעה אחת קודם. 

יום שלישי, 13 ביולי 2010

חוק עזר עירוני שאושר במועצת עיריית תל-אביב יחייב שיפוץ חזיתות בניינים מדי 15 שנה, ומה יהיה על התושבים העניים ?

דה-מארקר מדווח כי מועצת עיריית תל-אביב אישרה חוק-עזר עירוני, אשר יחייב שיפוץ חזיתות בניינים משותפים מדי 15 שנה. השיפוץ יהיה מקיף ויכלול בין היתר עבודות כמו צביעה, טיוח, תיקון הריצוף, גינון, הקמת מסתורי אשפה, עבודות להגנה מפני חלודה או  סדיקה,  הסרת תורני אנטנות, קולטים, הסדרה של תעלות מתקני גז, כבלים וכבלי חשמל, ועוד.

מהנדס העיר יהיה אחראי על שליחת הודעה על דרישת שיפוץ מדי 15 שנה (אלא אם מצב הבניין יחייב אחרת) אשר תפרט את הדרוש שיפוץ. בעל בית שיהיה סבור כי ביתו אינו טעון שיפוץ יוכל להגיש השגה לוועדה בעיריה. היה ונקבע שנדרש שיפוץ, ולא בוצע, תישלח העירייה התראה, וללא הענות לה, העירייה עצמה תשפץ ותתבע את בעלי הבתים בעלות השיפוץ.

על פי הכתבה "עלות שיפוץ בניין סטנדרטי בן 4 קומות נאמדת בעשרות אלפי שקלים - הוצאה של אלפי שקלים לכל דירה. "
ונראה כי החוק, שתכליתו מבורכת לכשעצמה, מוסיף ומגדיל את הפער בין זוגות צעירים לבין דירה משלהם באיזור תל-אביב, ומוסיף ומעתיר קשיים על פנסיונרים המבקשים להמשיך ולהתגורר בעיר.

מעיר שמשאביה כה רבים, היינו מצפים שבמקביל למהלך שכזה, תוקם קרן שתעניק הלוואות לבניינים המשפצים, כך שההשקעה תוחזר לעירייה בתשלומים למשך התקופה שעד השיפוץ הבא. כן, קראתם נכון - אני מציע לחלק את תשלומי ההחזר למשך 15 שנה. ועד הבית יוכל לגבותם באמצעות דמי-הועד, ובצורה הזו, תשלום גדול, שאולי יהיה מעבר להישג ידיהם של רבים, יהפוך להיות משהו אפשרי ונגיש. בהעדר סיוע שכזה במימון, צפויים מאבקים משפטיים רבים ומיותרים, כשהתכלית לה כולם שותפים - הפיכת העיר תל-אביב לנאה ואסתטית יותר, מבלי לרושש את תושביה או לגרשם ממנה - תושג.

[עדכון, 8/9/2011: לאחר שמינהל ההנדסה של עיריית תל-אביב דרש תיקונים בחוק-העזר, החוק שוב אושר (בדיון קצרצר) במועצת העירייה (סעיף 291 בעמ' 143 לפרוטוקול; זהירות! PDF).  למרות שזרמו קצת מים בירקון מאז האישור, חוק העזר עדיין לא פורסם ברשומות. לצערי לא הצלחתי לקבל תשובה מהגורמים הרלוונטיים באשר לסיבות לעיכוב הזה. אולי זה קשור לגל המחאה החברתית, אולי בגלל הקיץ ואולי שוב יש גורמים המבקשים תיקונים... ימים יגידו.]






יום שני, 12 ביולי 2010

הקשר בין הבועה (שיש או אין) בשוק הנדל"ן הישראלי לבין הדמוגרפיה של ישראל

אריק מירובסקי מדה-מארקר שב לסוגיה הבלתי-נגמרת: האם יש או אין בועה בשוק הנדל"ן בישראל?

הוא מאיר אותה באור של מחקרים גיאוגרפיים, המלמדים שאיזור המרכז חווה הגירה חיובית משמעותית (מאות-אלפים) של צעירים בעשרים השנים האחרונות. הגירה כזו כמובן רק מחזקת את הביקוש לאיזור שבין חדרה לגדרה, שגם כך נהנה מריבוי טבעי משלו, ורק מחזקת את הפערים שבין המרכז לבין הפריפריה.

אבל נדמה לי, שאם הנתונים האלה אכן נכונים, אי אפשר להגיד שמדובר בבועה כלכלית, אלא במצב דמוגרפי שמתחזק ומחייב התחזקות מחירים. לכאורה, עד שלא יישבר המעגל הזה של התחזקות המרכז על חשבון הפריפריה, רק מיתונים יעצרו את הדינמיקה של התייקרות הנדל"ן הישראלי. אבל אם נמשיך במחשבה אינדוקטיבית, איך נסביר את המצב של הנדל"ן הישראלי בעשור שקדם ל-2007?

רוצה לומר, בחלק מהתקופה שבה ראינו הגירה טבעית מהסוג שמתואר, לא ראינו עליות מחירים בנדל"ן. בחלק ממנה, כן ראינו. אז יכול להיות שאין קשר בין שוק הנדל"ן הישראלי לבין מגמות הדמוגרפיה האלה? יכול להיות שמשתנים אחרים משפיעים הרבה יותר ? (למשל, אולי, ככה, נזרוק, מקצה הראש, משתנים כמו - המצב של הכלכלה הבינלאומית; ההתנהלות של יהודים שגרים בחו"ל אבל רוכשים נדל"ן בישראל; וההשלכות של שבירת הריבוד המעמדי בישראל באופן שיוצר רובד של מעמד בינוני-גבוה שהוא חזק מספיק לרכוש דירה שניה להשקעה, על חשבון המעמד הבינוני שמתחתיו שהולך ונדחק מטה?)


עוד הישג לאימות התנ"ך: ממלכה בירושלים קדמה לממלכת דוד

כתבה בהארץ מלמדת על תגלית ארכיאולוגית חשובה: שבר טין קטן, שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות בירושלים, שנוצר מאדמה מקורית מאיזור ירושלים, ועליו כתב יתדות הדומה - לשונית ודקדוקית - ללוחות חרס שנמצאו באתר אל-עמרנה שבמצרים, מעיד על קיומה של ממלכה ירושלמית גדולה וחזקה במאה ה-14 לפני הספירה, 400 שנה לפני התקופה בה מקובל לתארך את הממלכה המאוחדת של דוד (ושלמה).

לפי הכתבה, עד היום, הלוחות מתל-עמרנה על תכתובת עם ממלכה בשם אורושלם, שנמצאו במסגרת תכתובות עם ערים בארץ ישראל ובסוריה שהיו בחסות מצרים, לא הוכרו כעדות ישירה לקיומה של ממלכה באיזור ירושלים, והיו שגרסו שיש לחפש את אורושלם במקום אחר.

הארכיאולוגים מסבירים שמדובר בחרס שנכתב על ידי סופר ברמה גבוהה ביותר, כזה שבהכרח לא פעל במקום דל במשאבים. הקישור לאדמה מאיזור העיר, מביא למסקנה החד-משמעית: היתה חצר מלכות באיזור ירושלים בתקופה אליה מתוארך החרס.

ונזכיר - בראשית י'ד, יהושע פרק י' , שופטים י'ט (פסוק י'),  שמואל ב' פרק ה'

ונשוב, ונחזור, ונגיד: התנ"ך איננו רק סיפור או נרטיב. יש בו בסיס היסטורי, וככל שהארכיאולוגיה מתקדמת יותר, כך הולך ומתברר לנו עד כמה הבסיס ההיסטורי הזה הוא מוצק.

ולהשומע ינעם.

ערבים מוסלמים בארץ ישראל של המאה ה-19... ההייתם או חלמנו חלום ?

במקרה נתקלתי שוב בטענה המוזרה שארץ ישראל היתה ריקה כמעט לגמרי מתושבים ערבים מוסלמים במאה ה-19. כל מי שהיסטוריה של ארץ ישראל מעניינת אותו, יודע שהטענה הזו איננה נכונה, והיא משמשת בידי ימניים כטיעון אומלל, המתמוסס בקלות תחת המבט הביקורתי הידידותי ביותר.
התיאור האמין ביותר של התקופה, על היבטיה הדמוגרפיים, המוכר לי, נמצא בספרו של בני מוריס, "קורבנות", בעמ' 15 - 90.

מילא להעלות טענה מוזרה וחסרת-ביסוס, שקל לפוררה תחת שבט הביקורת (שבט ? קיסם!) אבל, קורה לא אחת והטענה הזו מעוגנת בעדויות מוזרות יותר ופחות, והעיגון המגונה ביותר בעיני, הוא ההרגל הרע של ציטוטים מגמתיים מתוך ספרו של מארק טוויין  "The Innocents Abroad".
מה אפשר לעשות, וטוויין בחר בספור לקונן על ארץ הקודש, תוך שהוא מבקש ליצור הנגדה עם ספרי מסעות אחרים.
מאחר ושבתי להציץ בספר המעניין והמשעשע הזה, אם גם הארכני מעט לטעמי, אז בחרתי לצטט מעט, למען הדורות הבאים...


[כל הציטוטים, מתוך הגירסא של הספר שבפרוייקט גוטנברג: ]
מארק טוויין ליד טבריה -
As we rode into Magdala not a soul was visible. But the ring of the
horses' hoofs roused the stupid population, and they all came trooping out--old men and old women, boys and girls, the blind, the crazy, and the crippled, all in ragged, soiled and scanty raiment, and all abject beggars by nature, instinct and education. How the vermin-tortured vagabonds did swarm! How they showed their scars and sores, and piteously pointed to their maimed and crooked limbs, and begged with their pleading eyes for charity! We had invoked a spirit we could not lay. They hung to the horses's tails, clung to their manes and the stirrups, closed in on every aide in scorn of dangerous hoofs--and out of their infidel throats, with one accord, burst an agonizing and most infernal chorus: "Howajji, bucksheesh! howajji, bucksheesh! howajji, bucksheesh! bucksheesh! bucksheesh!" I never was in a storm like that before.



מארק טוויין בדרך מהתבור לנצרת -

Two hours from Tabor to Nazareth--and as it was an uncommonly narrow,
crooked trail, we necessarily met all the camel trains and jackass caravans between Jericho and Jacksonville in that particular place and nowhere else. The donkeys do not matter so much, because they are so small that you can jump your horse over them if he is an animal of spirit, but a camel is not jumpable. A camel is as tall as any ordinary dwelling-house in Syria--which is to say a camel is from one to two, and sometimes nearly three feet taller than a good-sized man. In this part of the country his load is oftenest in the shape of colossal sacks--one on each side. He and his cargo take up as much room as a carriage. Think of meeting this style of obstruction in a narrow trail. The camel would not turn out for a king. He stalks serenely along, bringing his cushioned stilts forward with the long, regular swing of a pendulum, and whatever is in the way must get out of the way peaceably, or be wiped out forcibly by the bulky sacks. It was a tiresome ride to us, and perfectly exhausting to the horses. We were compelled to jump over upwards of eighteen hundred donkeys, and only one person in the party was unseated less than sixty times by the camels. This seems like a powerful statement, but the poet has said, "Things are not what they seem." I can not think of any thing, now, more certain to make one shudder, than to have a soft-footed camel sneak up behind him and touch him on the ear with its cold, flabby under-lip. A camel did this for one of the boys, who was drooping over his saddle in a brown study. He glanced up and saw the majestic apparition hovering above him, and made frantic efforts to get out of the way, but the camel reached out and bit him on the shoulder before he accomplished it. This was the only pleasant incident of the journey.

מארק טויין בדרך לים המלח -

At nine in the morning the caravan was before the hotel door and we were at breakfast. There was a commotion about the place. Rumors of war and bloodshed were flying every where. The lawless Bedouins in the Valley of the Jordan and the deserts down by the Dead Sea were up in arms, and were going to destroy all comers. They had had a battle with a troop of Turkish cavalry and defeated them; several men killed.

וכל מי שמעוניין - מוזמן לבדוק אותי, ולשוב ולקרוא את מארק טווין -

http://www.gutenberg.org/files/3176/3176.txt

ולהתרשם מהארץ השוממה השוממה הזו שהוא ביקר בה...


ואם כבר, ציטוט אחד שפחות מזכירים מהספר הזה, ואני אישית מאוד אוהב:
We moved on. We were now in a green valley, five or six miles wide and fifteen long. The streams which are called the sources of the Jordan flow through it to Lake Huleh, a shallow pond three miles in diameter, and from the southern extremity of the Lake the concentrated Jordan flows out. The Lake is surrounded by a broad marsh, grown with reeds. Between
the marsh and the mountains which wall the valley is a respectable strip of fertile land; at the end of the valley, toward Dan, as much as half the land is solid and fertile, and watered by Jordan's sources. There is enough of it to make a farm. It almost warrants the enthusiasm of the spies of that rabble of adventurers who captured Dan. They said: "We have seen the land, and behold it is very good. * * * A place where there is no want of any thing that is in the earth."

הבהרה: הציטוט האחרון הוא בהחלט הוצאה מההקשר, והוא מהווה הומאז' לציטוטים שכנגדם אני מבקש להתווכח. אין לי ספק שמארק טוויין יצא מביקורו בארץ ישראל תחת הרושם שהיא ארץ חרבה, דלה במשאבים ובאוכלוסין, שהתממשו בה נבואות הזעם והחורבן, וששאר מחוזות טיולו הרשימו אותו הרבה יותר.

הבהרה לכל הפוסט הזה:
כל מי שמכיר אותי, יודע שאני מגדיר את עצמי כימני, למרות שרוב מכריי טוענים שאני שמאלני יותר מימני. מה אפשר לעשות, וקשה לתושבי-הארץ לקבל את אפשרות קיומו של ימני שמוכן לנהל דיון ביקורתי נוקב גם בסוגיות שפחות נוחות לנו, הציונים, ועוד אחד כזה שמחזיק בדעות חברתיות שמאלניות שכאלה, בדבר חשיבותה של מדינת הרווחה, שוויון ועוד סוגיות מוזרות ומזעזעות שכאלה....
כימני, אני משוכנע בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ומאמין שזכותנו על הארץ הזו לא תלויה בשאלת רצף הנוכחות היהודית. זכותנו נובעת מהזיקה ההיסטורית ארוכת-השנים שלנו אל הארץ בה קם העם היהודי. הזהות היהודית של הארץ הזו נחבאת בשמותיהם של הכפרים הערבים, ובגאוגרפיה של הארץ הזו.
הנסיון להכחיש את קיומה של זיקה של אחרים אל הארץ הזו, הוא נסיון לא-הומני, לא-הוגן, שגוי היסטורית, שימנע כל אפשרות להגיע לפתרון מדיני דו-צדדי בר-קיימא.
ומאחר ונדמה לי שהשלום, כיעד, היה ונשאר מטרה אליה שואפים כל יושביה של הארץ הזו, ימניים ושמאליים, יהודים וערבים, אני רואה במלחמה על הנרטיב (תואר מנופח למדי, אבל שיש בו אמת רבה), מהלך חיוני במסגרת החתירה אל השלום.

יום חמישי, 8 ביולי 2010

from hell to 'paradise'

From hell to "paradise": a tale of a simple and good Israeli food, African refugees and most of all - of the century we live in.