יום שלישי, 19 באפריל 2011

תחבורה ציבורית, נוער, והכרטיסן שאיננו

ואן דר-גראף, בלוגרית מצויינת לכשעצמה, בפוסט מצויין אף הוא, מאירה את מצבה של התחבורה הציבורית בישראל דהיום, על רקע התנהגות צרכני-התחבורה הציבורית בני-התשחורת. רגע אחרי שסיימתי להודות לכל מי שניתן על-כך שאני מבורך ברכב פרטי תקין (למדי), ולהתפלל להמשך-בריאותו של הרכב הלז, הרהרתי הרהורים נוגים על מצבה של התחבורה הציבורית בישראל. לכאורה, לו היו מוסבים להם כל אנשי האבטחה שפעם, כשהייתי נזקק לחסדי "אגד" ו-"דן" היו עולים לאוטובוס מדי כמה תחנות, לתפקיד הכרטיסן המיתולוגי של פעם, ולו לזה היו סמכויות אכיפה, אולי האוטובוס היה נהנה לו מהשקט והשלווה שלהם זכאים כל מי שעושה שימוש בשירותי התחבורה הציבוריים שמדינתנו מסדירה. מצד שני, לפעמים זה נראה כאילו המדינה מעדיפה שפוטנציאלים שהיא איננה מסוגלת להשתלט עליהם יבלו את זמנם באוטובוסים ובכיכרות, מאשר יעשו מעשי-אלימות של ממש.

בכל מקרה, תחושת הואקום על השריף שאיננו, מלווה אותי גם אחרי המפגש הזה בתחבורה הציבורית. ואם אפילו בדרך ממקום למקום חשים בחסרונו, מה זה מלמד על המצב במקומות שמהם אנו נוסעים ואליהם אנו מגיעים ? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה