למה לא לובשים את הטלאי הצהוב בישראל ביום השואה ?
לרגל יום השואה, עודי ניצב לי במהלך הצפירה ומנסה להסביר לילדי בן השנתיים, שנהנה מיום בבית במקום בגן, הודות למחלתו, שהצפירה היא לכבודם של אנשים שאינם עוד, וכדי להזכיר את מה שעשו להם אנשים שהיו לא-בסדר, הרהרתי כיצד קרה שאני נמצא בדילמה חינוכית שכזו, ושבמסגרת חגי ישראל, נותרו להם ימי הזכרון ללא החפצה משלהם.
ליום העצמאות יש דגלים (פעם היו גם פטישים), לפסח יש מצות והגדה של אגדת הפסח, לשמחת-תורה את ספר-התורה, לשבועות את הגבינות, לחנוכה יש חנוכיות וסביבונים, סופגניות ולביבות מעופרת יצוקה, לפורים יש מסכות ורעשנים, תחפושות ואוזני-המן. אפילו בל"ג בעומר יש מדורות וקשתות וחיצים. אבל ימי הזכרון של חודש-הלאום, המועדים המודרניים האלה, נותרו עצובים ויתומים מחפצים שיסייעו במהלך ההזכרה.
רק צפירה אחת ארוכה לניצולי השואה ושתי צפירות קצרות לחללי מערכות ישראל.
אם רוצים לשפר את תהליך הזכירה, ולהוסיף לו מימד חווייתי-חפצי, שיסייע במהלך החינוכי, יש דרך פשוטה מאוד. יש חפץ זול ופשוט שחקוק בזכרון כחלק ויזואלי בולט של השואה. הטלאי הצהוב. אני מציע שבכל יום זיכרון לשואה, יכבדו כל תושבי מדינת ישראל את נספי השואה, וילבשו טלאי צהוב. כל אחד יכול לצייר לו טלאי משל עצמו ולהוסיף מוטיבים שחשובים לו. יש כאן דוגמא עם פסים כחולים, שציירתי במו-ידיי (יותר נכון, במו תוכנת הpaint שלי), ושאתם מוזמנים להשתמש בה, בשארית היום או בשנה הבאה.
אני יודע שבמחשבה ראשונה, התגובה הצפויה היא דחייה של הרעיון.
"מה ? ושאני אבלוט כך בין כולם ? אני אראה מגוחכ/ת !"
אבל התשובה שלי היא פשוטה: כן. זה בדיוק הרעיון.
זה בדיוק מה שחווה מי שנאלץ ללבוש את הטלאי הצהוב.
לפחות בישראל זה יסתכם בזה.
עצם נשיאת הטלאי לא תישא איתה את ההשפלות, ההצקות והאלימות שהיתה מנת חלקם של אלה שנשאו את הטלאי, בתור המבוא לדברים הגרועים יותר שהיו מנת-חלקם של אחינו, היהודים שנספו או שסבלו בתקופה המכונת "השואה".
תחשבו על זה רגע.
יום השואה כיום מסתכם, עבור רוב האנשים שאני מכיר, בתוכנית-טלוויזיה או שתיים, טקס ועמידה בצפירה. המשקיעים ומיטיבי הלכת קוראים ספר או מנהלים שיחה בעניין. כשסיפרתי בזמנו לאדם או שניים על מנהגיי ללמוד לקראת יום השואה על אספקט של השואה שלא הכרתי, או, בזמנים הלחוצים יותר, ללמוד על חסיד שואה אחד לפחות שלא הכרתי קודם לכן (השנה: הדיפלומט השווייצרי קארל לוץ שמילא תפקיד מכריע בהצלתם של יותר מ-60,000 יהודים בהונגריה), קיבלתי רושם שרוב האנשים שאני מכיר לא מוצאים בכך טעם או לא מצליחים להקדיש לכך זמן.
נשיאת הטלאי תאפשר השתתפות חווייתית והזדהות. דמיינו את רגע הצמדת הטלאי לדש בגדכם בראשית היום, לפני היציאה מהבית. דמיינו את ההליכה במהלך יום השואה, כשהטלאי על בגדכם. דמיינו את הרגע, בסוף היום, כשאתם מסירים את הטלאי, וזוכרים את אלה שלא יכלו לעשות כן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה