יום ראשון, 31 ביולי 2011

farewell to space dreams ?

The demise of the American Shuttle program, may very well mean the end of the dream of humanity to reach space, at least for this generation. Once may hope that others, maybe the Russians or the Chinese, shall take the lead, but at the moment, no one appears to be too enthusiastic to make bold and obligatory statements, of the type of the late J.F. Kennedy, promising a man on the moon by the end of that glorious decade.

I know I lament, but one cannot thinking on these lines, remembering the glorious past, as seen for example in this NASA's image -

And then seeing these last image, representing this end to an era: 
(the last voyage of Atlantis, a space shuttle that has spent 307 days in space and traveled nearly 126 million miles during its 33 flights, quoted from NASA's image of the day).

When one hears of the current U.S difficulties with debt, budget and responsibility, one cannot help but feel that this generation has lost its chance with space.

May the next generations do a better job. 

יום שבת, 30 ביולי 2011

ביקורתיות מוגזמת ואופטימיות דלה

שוטטתי מעט בבאינטרנט לקרוא על ההתרשמויות והמחשבות על המחאה שבאה עלינו לטובה.
יש מי שלקח על עצמו לתאר ברהיטות בבלוג שלו את המצב האישי שלו, ואת הזיקה שלו למחאה.
יש מי שפתח עמוד-ויקי שמנסה לנתח בפרוטרוט את הסיבות לעלות הדיור;
יש מי שכתב בטור על צרותיו של המעמד הבינוני בישראל מפרספקטיבה אישית;
יש מי שמנסה לארגן;  יש מי שכותבת מהלב; ויש מי שמציע פתרונות.
התגובות, בחלק מהמקרים, פשוט מזעזעות. מגיבים, משום מה, תוקפים את מי שמספר על מצבו, ומאשימים אותו באחריות. קל יותר להגיד לאח-לצרה שהוא בזבזן, מאשר להודות באמת המרה, המאפיינת את רוב-רובו של המעמד הבינוני בישראל - המצב של הדור הזה גרוע משל הוריו. הם אולי חיו ברמת-חיים ממוצעת נמוכה יותר, אבל בדברים החשובים - פרנסה; שירותי חינוך; שירותי בריאות; דיור - הם קיבלו עיסקה טובה יותר.
התחושה הזו - של מירוץ מטורף כדי להישאר במקום, של תנאי-משחק שהולכים ונהיים רעים יותר - משותפת להבנתי לרבים. והיא בעצם פרי המחאה שקבוצות שונות מצטרפות אליה, כל קבוצה ממניעיה היא.

אם תרשו לי לסטות מכל שיח הפתרונות והציפיות, הביקורת והעידוד, הניתוח והפירוט,
אני לתומי ציפיתי לקצת יותר שמחה.

תהא אשר תהא תוצאת המחאה הזו, בסיבוב הזה, אי-אפשר להתעלם ממה שקורה כאן.
סוף-סוף ישראלים יוצאים לרחובות בעניינים שאינם פוליטיקת ימין-שמאל קלאסית!!!
גם אם הממשלה הנוכחית תצליח לגרום לאנשים לוותר הפעם,
ולחזור מהאוהלים לבתים, רק אנשים עם לב של אבן לא יוכלו שלא להתפעם.
לאנשים בישראל עוד אכפת.
תחריר זה כאן!

וכמו שבמצרים עוד לא תמה המשימה ועוד יש מה לתקן,
כך גם אצלנו, אנו שבאנו משם.

תהא אשר תהא תוצאת המחאה,
אני (ואני בטוח שאני לא לבד) מרשה לעצמי לקוות שבבחירות הבאות, יהיה מאוד מעניין כאן

יום שישי, 22 ביולי 2011

העיתונות עדיין כאן

נוסחיו השונים של היזכור

חנות הספרים של איתמר הכינה דף מידע מעניין המציג את השתלשלותו של היזכור. דף המידע מאזכר את  מאמרה של ד"ר אילנה שמיר מהיחידה לתיעוד מחקר היסטורי על השינויים בנוסח היזכור, מאמר ששווה להציץ גם בו, אבל אין ספק שהעבודה שהושקעה בדף המידע יצרה, ולא בפעם הראשונה, חוויית-קריאה מרתקת. שווה קריאה. 

נהיגה באיטיות מופרזת: מסוכנת לא פחות

יום רביעי, 6 ביולי 2011

אמנות התכנון - איך משפחה יכולה לחיות בנוחות ב-32 מ"ר

YNET מספר את סיפורה של דירה קטנטנה אך מופלאה. הדירה, שתוכננה על ידי בעליה, האדריכלית רחל צירין, בת 32 מ"ר, ובכל זאת היא חיה בה עם ילדיה בנוחות. שווה מבט לכל מי שמתלבט איך להסתדר בדירה, ויכול לעשות בדירה ככל העולה על רוחו. לשוכרים הכתבה הזו כנראה פחות תועיל.

כמה הערות ביקורת:

  • כל בני-המשפחה ישנים במיטה אחת. לצירין, אם לילדים בני 4 וחצי ושנתיים, זה כנראה לא כ"כ מפריע. אחרים אולי יראו את זה קצת אחרת. חייבים להודות שזה פתרון שיש בו בעייתיות, ושברור שלא יוכל להחזיק מעמד כשהילדים יגיעו לגיל העשרה. אם יש בעיה בדירה הזו, זו הבעיה. 
  • הפטנט הזה של ארון דו-צדדי כתחליף קיר, הוא שימושי מאוד למי שהוא בעליה של דירה. לשוכרים הוא פחות מועיל. 
  • חלק מהפתרונות מחייבים יכולת כלכלית  (כמו שימוש במכונת-כביסה שהיא גם מייבש). 
  • חלק מהפתרונות מחייבים תפישת חיים של צניעות (כמו הימנעות משימוש במדיח-כלים; כמו שטחי איחסון מינימליים). 
ובכל זאת, עם כל הביקורת, כשרואים את הדירה, אי-אפשר שלא לחשוב על הצרכים שהעידן המודרני המציא לנו, וכיצד למרות הכל, בתכנון נכון, אפשר להסתדר עם מה שיש. 

יום ראשון, 3 ביולי 2011

חמש-עשרה שנה להנפקת צ'קפוינט

השבוע מלאו 15 שנה להנפקתה של צ'קפוינט, חברת האבטחה הבינלאומית ממוצא ישראלי, בנאס"ק. לכבוד האירוע כובדו מנכ"ל החברה, גיל שוויד ומועצת המנהלים בכבוד של צלצול פעמון פתיחת המסחר ביום שלישי האחרון. בהקשר הזה, שוויד גם התראיין לואלה! פיננסים, והציג מעט מהשקפת עולמו. ראיון מעניין ובהחלט שווה מבט. צ'קפוינט היא עוד דוגמא לחברה שיודעת לעשות דבר אחד, אבל עושה אותו טוב במיוחד. כמובן שב"דבר אחד" הכוונה היא לתחום העיסוק של החברה, ולא לסל המוצרים שלה... צ'קפוינט עושה אבטחת מידע, וגורלה קשור למהפכת המידע. ככל שהאינטרנט תגדל ותשגשג ותתרחב  ועידן האינטרנט-של-כל-הדברים יתקרב למימושו, יישמר הצורך באבטחת-מידע איכותית. סביר להניח שהצורך והחשיבות של אבטחת-המידע-של-כל-הדברים תגדל ככל שהפער בין העולם הוירטואלי לעולם הממשי יצטמצם. בהתחשב באמור לעיל, ובהתחשב בכך שבגיל 15 כחברה נסחרת, צ'קפוינט היא חברה חסונה ובריאה ביותר ככל שמלמדים הפרמטרים הכלכליים שלה גם בהשוואה למתחריה העיקריים המוכרים, וגם לדעת אנליסטים, נראה שאין צורך לחשוש לעתידה של החברה...

ובכל זאת, היו בין הדברים שנאמרו על ידי גיל שוויד בראיון בואלה גם נקודות מטרידות. תפישתו לגבי הפערים החברתיים בישראל מפתיעה בתמימותה. לקרוא ולבכות:
 "ילד מהפריפריה נמצא במרחק שעה מתל אביב. אם הוא באמת רוצה להגיע למקום כלשהו - הוא יגיע. יש אי שוויון בישראל וברור שניתן לשפר זאת, אך חייבים לקחת דברים בפרופורציה. האנשים החיים בעשירון התחתון עדיין נהנים מתנאי חיים בסיסיים. יש להם דירה. יש להם מזון. רק לאחוז קטן מאוד אין תנאי חיים בסיסיים....בסופו של דבר, גם העשיר וגם העני הולכים לאותו בית חולים ומקבלים אותו טיפול. הפער לא כזה גדול. אוהבים לבכות בישראל ולהעצים דברים. להיות ביקורתיים. המצב לא כל כך רע. גם ילד חולה סרטן מטבריה שלהוריו אין כסף לטיפולים יגיע במסגרת הרפואה הציבורית לאותה המחלקה הטובה בתל השומר, וישכב לצד זה שלהורים שלו יש כסף. כולנו רואים את אותם ערוצים בטלוויזיה וצורכים את אותה תרבות. ההבדל הוא שאם אתה הולך להופעה של בוב דילן ויש לך כסף אתה משלם 1,000 שקל כדי להיות באמצע ו-250 שקל כדי לשבת בצד. אגב בהופעה שלו שילמתי 1,000 שקל וגיליתי שדווקא אלה שישבו בצד ראו טוב ממני".
כנראה שעבר הרבה זמן מאז שגיל שוויד ניסה לנסוע באוטובוס בישראל. הוא כנראה לא מודע לכך שיש אנשים שהחסמים העומדים בפניהם כדי לקבל חינוך איכותי גדולים בהרבה מאלה שעמדו בפניו ועומדים בפני ילדיו. הוא לא מכיר את הדרך שבה חלק מהעשירון התחתון מגיע לדיור ולא מכיר את איכות הדיור הזו. הוא גם לא מכיר את הפערים המתועדים היטב בין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית בישראל. חלק מהתמימות הזו אולי קשורה לאורח חיים צנוע שמר שוויד ומשפחתו שומרים, והבחירות האלה בוודאי ראויות להערכה בעיני כל מי שסבור שאורח החיים הזוהר של אהוד ברק ודומיו הוא לא-ראוי מבחינה ערכית. אבל חלק מהתמימות הזו מעידה על חוסר-ביקורתיות של מי שכל מחשבותיו מוקדשים לתחום הטכנולוגי. יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם ללכת להופעות של אומנים כמו בוב דילן בישראל. אין להם את הכסף לרכוש את התרופות למחלותיהם הכרוניות מדי חודש, כך ש250 ש"ח לכרטיס למופע של דילן הוא מבחינתם מדע בדיוני. חבל שדווקא מי שיכול להיות מופת לדרך התנהלות אחרת של ישראל, ושכישורי הניהול והמנהיגות שלו לא מוטלים בספק, ומוכחים היטב, לא מפגין מודעות חברתית רבה יותר. ההפסד הוא של החברה הישראלית כולה. 

יום שבת, 2 ביולי 2011

בגיהינום לומדים טכנולוגיות ממשכירי-הדירות בתל-אביב

בלוג חדש ומגניב "בעל הבית משתגע" מספר על הדירות המוזרות והמשונות יותר שמוצעות לשכירה היום בתל-אביב. שווה מבט לכל מי שסקרן לדעת קצת יותר על הפרדוקס שנקרא תל-אביב, ואולי גם להבין קצת יותר מדוע תל-אביב כל-כך שוקקת חיים (פשוט מאוד: כנראה שיש רבים שמשתדלים לשהות בדירותיהם המשונות כמה שפחות...)

(קרדיט נאות: קראתי לראשונה על הבלוג בואלה!TECH).


פוסטים אחרים שיכולים לעניין אתכם: 

a path to space

This walkway leads to the entry room to a space shuttle. Just imagine yourself at the beginning of the walk that would end with your flight into space. 
(this image is quoted from NASA's image of the day gallery)