יום רביעי, 14 באוגוסט 2013

לפעמים להצליח להיות כוכב ספורט מקצועני זה רק שלב נוסף בטראגדיה

כתבה מעולה בואלה על חייו ומותו הטראגיים של אדי גריפין (שחקן הNBA, לא הקומיקאי) שבה ומזכירה עד כמה בעיות אישיות מהסוג שרוב בני-האדם נאלצים להתמודד איתן, גדולות יותר ומורכבות יותר, אם רוב חייך כנער וכבוגר הוקדשו לכוכבות ספורטיבית, ולא קיבלת את ההזדמנות להתבגר ולפתח מיומנויות-חיים.

לכאורה, מי שמסוגל להגיע לכוכבות ספורט ברמות התיכונים, הקולג' והנ.ב.א, הוא בעל אופי חזק. הרי נדרשת נחישות רבה כדי לעבד כשרון ונתונים פיזיים עד כדי הגעה לכוכבות ספורט מקצוענית. ובכל זאת,הסיפור של אדי גריפין מדגים כיצד הצירוף של התובענות של החיים ככוכב NBA, האינטנסיביות של 82 המשחקים בעונה, הלחץ התקשורתי, הכסף הרב שמגיע בפתאומיות, יחד עם אופי לא-בשל, הוא מתכון לאסון.

הרס עצמי לא חייב להגיע דווקא בצורה של התמכרות לחומרים אסורים, דיכאון ומוות טראגי. בהיסטוריה של הNBA זכורים שחקני ענק שגופם לא עמד במעמסה. שחקנים אגדיים ברמת התיכון והקולג', שההשתתפות במשחק ברמה המקצוענית דרשה מגופם יותר מדי. חלקם לא הצליחו להגיע למעמד כוכבות בNBA כמו סאם בואי וכמו גרג אודן;
חלקם גם כיכבו בNBA לפני שגופם בגד בהם כמו ראלף סמפסוןביל וולטון ופיט מאראביץ'.

ההקרבה העצמית הזו למען הקריירה הספורטיבית, היא סוגיה שלא יכולה להיות מוסדרת באמצעות שינויים בכללי ההתאמה לדראפט ה-NBA או באמצעות הרחבתה של מערכת תמיכה סוציאלית בכל הקבוצות, וברמת הליגה. זו סוגיה תרבותית, שהחברה כולה צריכה להתמודד איתה, כי היא משקפת לכולנו אמת מרה, בנוגע לערכים האנושיים של הצלחה, הקרבה ואושר, כפי שהם באים לידי ביטוי בספורט המקצועני.

יש הסבורים שהתופעה נובעת מעיקרה מכך שספורטאים לא-בשלים מגיעים מוקדם מדי לרמות הגבוהות. אחרים סבורים שדרכי-התמודדות שגויות, כמו הישענות על סמים, הן מקור הבעיה (כמו המקרה הטראגי של לן ביאס).
אחרים סבורים שזה חלק הכרחי של החיים. כדבריו של ארל "דה גואט" מאניגוט, אתלט אגדי ברמת כדורסל-השכונות והתיכונים, שהתמכר לסמים לאחר מכן ולא הפך לכדורסלן מקצועני :
"על כל מייקל ג'ורדן, יש ארל מאניגוט. לא כולם יכולים להצליח. מישהו צריך ליפול. אני הייתי כזה".
 "For every Michael Jordan, there's an Earl Manigault. We all can't make it. Somebody has to fall. I was the one."

בניגוד למשתמע מהאמירה הזו, ארל מניגוט, השתקם והפך בהמשך חייו לדמות חינוכית ומשקמת עבור נוער הארלם. השיעור הזה של חייו של מניגוט הוא פשוט וברור. אדי גריפין היה יכול להיות עדיין בינינו, אם היה מסוגל להקדיש זמן ומשאבים ללימודו, באותה אינטנסיביות בה למד לשחק כדורסל. 

אדם שחולם להיות כוכב-ספורט צריך לדעת שיש גם חיים מעבר לספורט, שהבניה העצמית וההתפתחות העצמית הם מהלכים נמשכים כל החיים, שתכליתם גדולה בהרבה מההצלחה הספורטיבית, ולא היא צריכה להיות מרכז הווייתו של האדם, מראית-הכל והתכלית היחידה.