אני חולה, אז אני שותה תה, לא ?

מצאתי את עצמי מתלבט איזה תה להכין לעצמי.

אני חולה. לקח לי כמה ימים להבין את זה, למרות הרמזים העזים שהגוף שלי ניסה לשלוח, בדמות שיעולים קורעים, מכאיבים, שהלכו והפכו גרועים יותר מיום ליום, ובמיוחד עת הגיע הלילה. שיעולים מעומק הלב, או יותר נכון, מעומק הריאות. כאלה שאתה צריך לקחת שאיפה ארוכה עמוקה כזו, לפני, כדי שהשיעול באמת יעשה את שלו. כאלה שמעוררים בחילה לעתים, מרוב שהם באים מעומק הגוף. אבל נדמה לי שכדאי לעצור כאן את התיאורים של השיעולים, לפני שגם אתם תתחילו להשתעל, או להיגעל.

אז הבנתי, אתמול. ולפני שהולכים לרופא, כך לימדוני הוריי, מנסים לראות אם המחלה תעבור מעצמה (לא בהוראותיהם, אלא במעשיהם כלפי עצמם. כך הרי מלמדים באמת כל ההורים, לטוב ולרע). ומה עושים בינתיים? תרופות הסבתא הגדולות של מרק עוף ותה חם נקראות לעזרה. וזה לא במקרה שהן נקראות לעזרה. פעם הן כנראה היו כמעט לבדן במערכה. וגם היום, יש הטוענים, למרות כל תרופות השיעול המסתובבות להן, ששום דבר לא באמת עוזר. שפעת היא הרי מחלה שתעבור תוך שבעה ימים עם תרופות ותוך שבוע ימים בלעדיהן. כולנו יודעים את זה, לא ?

ומאחר ומרק לא היה ממש אופציה, אז מצאתי עצמי מתלבט איזה תה להכין.

במבט לאחור, במהלך היום, בין נמנום לנמנום, שתכליתו אגירת הכוחות והקדשתם למלאכת הגוף המופלאה הזו, עליה אנחנו יודעים (עיונית) כה הרבה אך (מעשית) כה מעט, על המלחמה הנוראה הזו המתחוללת בתוכנו אנו, בין תאים לבנים כאלה ואחרים לבין איזשהו נבל נורא כזה או אחר שהוא בסה"כ עוד יצור שמבקש לו חיים, אבל בתוכנו ועל חשבוננו ותוך פגיעה לא כל כך סימפטית במערכותינו. הייתכן סרט מלחמה גדול מזה? מאבק לחיים ולמוות. צבאות. קרבות. קורבנות. הוד והדר וכאב וסבל כולם בכפיפה אחת, ואני ? מה איתי? ישן.

אבל בין נמנום לנמנום, כמו שהתחלתי לומר, הכנתי תה. כל מיני סוגי תה. היה שם תה אכיניציאה (שתמיד יצאה ככה, קצת יותר טוב מכל העשבים האחרים במחקרי החורף על עשבים שאולי טיפונת עוזרים באמת לגוף שלא לחלות, אבל באמת רק בטיפונת (ואולי גם זה לא)) ותה מרווה ומסאלה צ'אי (שלא באמת עוזר, את זה אני כבר יודע ממחקרי עבר שערכתי על עצמי, אבל מאוד מאוד טעים ומעורר אשליות רבות ניחוחות וטעמים). אבל כעת, כשמצאתי עצמי מתלבט, אף אחד מהם לא נראה מתאים לשעת הליל הזו.

והמנצח, בסופו של דבר, היה אותו תה פשוט של פעם. תה רוסי שחור (של מותג ידוע בישראל), כמו ששתו סבי וסבתי ואמי ואבי. עם כפית של דבש (של מותג שונה מהרגיל הפעם, לשם שינוי. דבש מפתיע לטובה, אני חייב לומר שגיליתי רק בזכות זה שבסופר נגמר הרגיל, לקראת ראש-השנה). ועם מיץ לימון מחצי לימון שהועלה לקורבן למולך המחלות.
והטעם - ממש כמו פעם.
כשהייתי ילד מטופל ומפונק ומחובק שהעולם סובב סביבו במחלתו, וכולם עמלים לעזור לו לשוב לאיתנו.
וכל זה, בזכותו של ספל תה אחד, פשוט.

ומשום מה, בין שלל האסוציאציות שחגגו בראשי בין זכרונות-ילדותי, עלה גם המאמר ההוא שקופ"ח כללית הפיצה בין חבריה, על כך שתה, ולא קפה, הוא המשקה שבאמת מסייע לבריאות. אז אולי זה לא יעזור לי למחלה הספציפית, חשבתי בציניות, מהרהר על המלצות הרופא הצפויות, אם הייתי הולך אליו (הרבה מנוחה. הרבה נוזלים. שבעה ימים), אבל מי יודע איך זה יימדד בהשפעה על הנצח?

אבל אתם יודעים מה? מדידות כאלה, לפעמים, הן נורא מייגעות. ואני הרי חולה, לא? אז תרשו לי להתעמק בספל התה עם דבש ולימון שלי, ולהתכרבל לי בזיכרונות.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

Some science stories for March - Einstein's week, a few items regarding energy, and more

150 שנה להולדתו של יוסף מרקו ברוך

סיום