יום שלישי, 4 בפברואר 2014

על הנטיה התקשורתית לצטט את אריאל זילבר שלא כהלכה

אני לא זוכר מי זה היה שכתב פעם, שבארץ הזו נוטים לצטט ימניים שלא כהלכה. קראתי את זה פעם, כשהייתי נער, ונתקלתי בזה לא אחת, אבל אני לא זוכר דוגמא קיצונית יותר ממה שנעשה לאריאל זילבר בימים האחרונים.

אני לא מדבר על הדברים שאמר בשנת 2001 וזמן קצר לאחר מכן התנצל עליהם, דברים ששבו לרדפו כעת.

אני מדבר על הדברים שאמר בטקס אקו"ם אמש. ברוב כלי התקשורת בארץ אתה קורא כותרות זועקות שאריאל זילבר קטע את הטקס, קרא לפרק את אקו"ם. כך במאקובYNET. כך בהארץ. כך בוואלה!. כך בגלי צה"ל.

רק בNRG ובישראל היום הדברים שלו זוכים להתייחסות מלאה יותר, שמבטאת גם את רוח דבריו וגם את תוכנם באופן מדוייק ונאמן.

כל מי שרואה את הסרט מהאירוע נוכח שאריאל זילבר, כאשר קטע את הטקס, ביקש בנועם את סליחתו של האמן שעמד לשיר. אבל זה לא הרושם שאתה מדבר כשאתה קורא כותרת על קטיעה של טקס, נכון ?

האמת המרה היא שאריאל זילבר דיבר בהתרגשות עמוקה, וביטא דעה עקבית, פשוטה, נחרצת, בדבר חוסר-האפשרות להפריד בין דעות האמן לבין יצירותיו, ובדבר  זכותו של אמן לדעותיו. מה שנאמר לגבי פירוק אקו"ם היה שונה לגמרי ממה שצוטט באותן כותרות, כי מה שאמר אריאל זילבר היה: 'הייתי היום מפרק את אקו"ם ובונה אקו"ם חדש שאומר יש מקום לכל דעה בעם הזה'.



לא צריך להיות ימני, כדי לחשוב שזכותו של אדם להחזיק בדעות שונות משלך. אני בניגוד לחברה של אקו"ם חושב שמי שנותן פרס על מפעל חיים בתחום המוסיקה, אסור לו בכלל להתייחס לדעות של המועמדים. כי אחרת, אנחנו גולשים לעבר מקארתיזם. ותשומת לבכם, לפני שאתם מגיבים - אני מדבר כאן על דעות, לא על מעשים. מי שעוסק בהסתה, כבר עבר מדעה לעשייה. אבל כל זמן שאנחנו מדברים בשלב הדעה, בדמוקרטיה, כל אחד זכאי לדעה משלו, וכדי שיהיה חופש ליצור במדינה הזו, אסור שהתארגנות כלשהיא של אנשים, לא כל שכן של אמנים, תחליט איזה דעות הן בסדר, ואיזה הן פחות בסדר.

אבל למה לדבר על אקו"ם? הבעיה היא לא רק שם.

בואו נדבר על התקשורת הישראלית !
מתוך 7 כלי תקשורת שבדקתי, 5 הציגו תמונה מעוותת, מופרכת, לא נכונה, של מה שקרה.
איך זה קורה להם ? האם הם נדברו ביניהם ? תיאמו את עיוות-המציאות הזה ? או שבדרך-לא-דרך, בכל כלי-התקשורת האלה יושבים אנשים עם בדיוק, אבל בדיוק אותן ההשקפות, שגורמות לעיוות בתפישת המציאות ?

לקריאה נוספת

יום שני, 3 בפברואר 2014

Super Bowl 2014 varieties

Watching some of the Superbowl 2014  (XLVIII =  48) commercials, one cannot help but feel slightly overwhelmed by the various ways in which Americans look at themselves.

(If you wish to view the summary of the game, you can find in the following link)

Diversity is praised in a manner which makes one envious, even though it is a beverages company that sends the message:


The past and the present are contrasted in a smart and funny manner by an electronics retails store which makes one curious about their future:

On the other hand, seeing the way how one American  car manufacturer is willing to succumb to other nations in other industries, as long as his own enterprise succeeds, one cannot help but feel a little embarrassed for the management of this corporation, and sad for the nation in which individuality overpowers social cohesiveness in such a blunt manner: 


However one looks at these commericals, the Seinfeld reunion makes the lining that is shared by all of these ads, crystal clear:

 Nostalgia is queen in America.


Further reading and viewing: