יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

אני חולה, אז אני שותה תה, לא ?

מצאתי את עצמי מתלבט איזה תה להכין לעצמי.

אני חולה. לקח לי כמה ימים להבין את זה, למרות הרמזים העזים שהגוף שלי ניסה לשלוח, בדמות שיעולים קורעים, מכאיבים, שהלכו והפכו גרועים יותר מיום ליום, ובמיוחד עת הגיע הלילה. שיעולים מעומק הלב, או יותר נכון, מעומק הריאות. כאלה שאתה צריך לקחת שאיפה ארוכה עמוקה כזו, לפני, כדי שהשיעול באמת יעשה את שלו. כאלה שמעוררים בחילה לעתים, מרוב שהם באים מעומק הגוף. אבל נדמה לי שכדאי לעצור כאן את התיאורים של השיעולים, לפני שגם אתם תתחילו להשתעל, או להיגעל.

אז הבנתי, אתמול. ולפני שהולכים לרופא, כך לימדוני הוריי, מנסים לראות אם המחלה תעבור מעצמה (לא בהוראותיהם, אלא במעשיהם כלפי עצמם. כך הרי מלמדים באמת כל ההורים, לטוב ולרע). ומה עושים בינתיים? תרופות הסבתא הגדולות של מרק עוף ותה חם נקראות לעזרה. וזה לא במקרה שהן נקראות לעזרה. פעם הן כנראה היו כמעט לבדן במערכה. וגם היום, יש הטוענים, למרות כל תרופות השיעול המסתובבות להן, ששום דבר לא באמת עוזר. שפעת היא הרי מחלה שתעבור תוך שבעה ימים עם תרופות ותוך שבוע ימים בלעדיהן. כולנו יודעים את זה, לא ?

ומאחר ומרק לא היה ממש אופציה, אז מצאתי עצמי מתלבט איזה תה להכין.

במבט לאחור, במהלך היום, בין נמנום לנמנום, שתכליתו אגירת הכוחות והקדשתם למלאכת הגוף המופלאה הזו, עליה אנחנו יודעים (עיונית) כה הרבה אך (מעשית) כה מעט, על המלחמה הנוראה הזו המתחוללת בתוכנו אנו, בין תאים לבנים כאלה ואחרים לבין איזשהו נבל נורא כזה או אחר שהוא בסה"כ עוד יצור שמבקש לו חיים, אבל בתוכנו ועל חשבוננו ותוך פגיעה לא כל כך סימפטית במערכותינו. הייתכן סרט מלחמה גדול מזה? מאבק לחיים ולמוות. צבאות. קרבות. קורבנות. הוד והדר וכאב וסבל כולם בכפיפה אחת, ואני ? מה איתי? ישן.

אבל בין נמנום לנמנום, כמו שהתחלתי לומר, הכנתי תה. כל מיני סוגי תה. היה שם תה אכיניציאה (שתמיד יצאה ככה, קצת יותר טוב מכל העשבים האחרים במחקרי החורף על עשבים שאולי טיפונת עוזרים באמת לגוף שלא לחלות, אבל באמת רק בטיפונת (ואולי גם זה לא)) ותה מרווה ומסאלה צ'אי (שלא באמת עוזר, את זה אני כבר יודע ממחקרי עבר שערכתי על עצמי, אבל מאוד מאוד טעים ומעורר אשליות רבות ניחוחות וטעמים). אבל כעת, כשמצאתי עצמי מתלבט, אף אחד מהם לא נראה מתאים לשעת הליל הזו.

והמנצח, בסופו של דבר, היה אותו תה פשוט של פעם. תה רוסי שחור (של מותג ידוע בישראל), כמו ששתו סבי וסבתי ואמי ואבי. עם כפית של דבש (של מותג שונה מהרגיל הפעם, לשם שינוי. דבש מפתיע לטובה, אני חייב לומר שגיליתי רק בזכות זה שבסופר נגמר הרגיל, לקראת ראש-השנה). ועם מיץ לימון מחצי לימון שהועלה לקורבן למולך המחלות.
והטעם - ממש כמו פעם.
כשהייתי ילד מטופל ומפונק ומחובק שהעולם סובב סביבו במחלתו, וכולם עמלים לעזור לו לשוב לאיתנו.
וכל זה, בזכותו של ספל תה אחד, פשוט.

ומשום מה, בין שלל האסוציאציות שחגגו בראשי בין זכרונות-ילדותי, עלה גם המאמר ההוא שקופ"ח כללית הפיצה בין חבריה, על כך שתה, ולא קפה, הוא המשקה שבאמת מסייע לבריאות. אז אולי זה לא יעזור לי למחלה הספציפית, חשבתי בציניות, מהרהר על המלצות הרופא הצפויות, אם הייתי הולך אליו (הרבה מנוחה. הרבה נוזלים. שבעה ימים), אבל מי יודע איך זה יימדד בהשפעה על הנצח?

אבל אתם יודעים מה? מדידות כאלה, לפעמים, הן נורא מייגעות. ואני הרי חולה, לא? אז תרשו לי להתעמק בספל התה עם דבש ולימון שלי, ולהתכרבל לי בזיכרונות.


יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

עלה במרשתת או נתקלתי בעודני משוטט: השבוע שעבר - 11/09/2014 - 18/11/2014

ספורט
מרקו ואן באסטן הודיע השבוע על התפטרותו מאימון אלקמאר, וימשיך במועדון בתור עוזר מאמן. ואן באסטן הודיע ש"להיות מאמן ראשי יותר ויותר גורם לי בעיות פיזיות ומנטליות", וציין שהוא מעוניין להוריד בעומס.
לעומת זאת, באותו יום בדיוק דווח כי אברהם גרנט מונה למנהל הטכני של ססאנה התאילנדית. ססאנה אולי אינה הקבוצה הכי דומיננטית בליגה התאילנדית אבל היא בהחלט מהקבוצות הבכירות בה (אליפות אחרונה ב-2002; מקום שני בגביע הליגה; סיימה שלישית בליגה ב-2012 ושביעית בליגה ב-2013). עם זאת, קשה שלא להרגיש את הפער שבין קבוצות כמו צ'לסי ופרטיזן בלגרד לבין הקבוצה הנוכחית. אפילו פורטסמות' ווסטהאם יונייטד, שתי קבוצות שגרנט בוודאי לא זוכר לטובה (ומבחינת אוהדיהן זה כנראה הדדי) נראות טוב יותר. ובכל זאת, התחושה שלי היא שססאנה היא לא התחנה האחרונה של גרנט, אלא עוד אבן-דרך במסע שהיו בו ועוד יהיו בו עליות ומורדות.
איך אפשר להסביר את הפער בין שני המאמנים ? התשובה שאני מבקש להציע היא שואן באסטן הצליח יותר מדי. בניגוד לואן-באסטן, אדם שהורגל להצלחות בקריירה הספורטיבית שלו, גרנט חווה לאורך הקריירה שלו אתגרים לא פשוטים. קריירת אימון הספורט הישראלית שלו הגיעה לשיאה הראשון דווקא בשלוש השנים האחרונות שלו בהפועל פתח-תקווה שהגיעה שוב ושוב ושוב אל המקום השני. כשלונות מחשלים את מי שיודע ללמוד מהם ומי שמבין שככל שהוא נכשל, כך הולך וקרב הרגע שאם רק הוא ידבק במשימה - הוא יתקרב אל המטרה. והרי להרים ידיים אפשר בכל רגע, לא?
ההשוואה בקשר להצלחה וכשלון מאלפת במיוחד בין השניים האלה, כי שניהם נאלצו לסיים את הקריירה שלהם כשחקן בגין פציעה. גרנט בגיל 18 לפני שהיה לבוגר. ואן-באסטן אחרי קריירה מהממת אשר נקטעה באיבה.

צרכנות
זה קשה וזה מתיש, אבל הרי כבר למדנו שחוסן מנטלי חשוב בחיים, ושהדבר הכנון לקחת מכשלונות הוא זה שמכאן אפשר ללמוד ולהתקדם ! 

משפט וצדק 
עוד הפסד לפרקליטות: תיק זדורוב לא יוחזר למחוזי, עדות תוגש בכתב לעליון. האם הפרשה הזו תגיע לסוף? האם הסוף הזה יהיה טוב ?

טכנולוגיה והורות
האם ידעתם שסטיב גו'בס הגביל את כמות המכשירים הטכנולוגיים שבהם ילדיו יכלו להשתמש? מתברר שילדיו של האיש שהוביל את המצאת האייפון והאייפאד לא השתמשו באייפאד כלל. הוא לא לבד. אוון ויליאמס, מייסד האתרים בלוגר, טוויטר ומדיום, אמר כי במקום אייפדים, לשני בניו הצעירים יש מאות ספרים (כן, פיסיים) שהם יכולים לקחת ולקרוא בכל רגע. לעומתם, מנכ"ל טוויטר, דיק קוסטולו, אמר שהוא ואשתו אישרו לילדיהם בני הנוער שימוש לא מוגבל בגאדג'טים כל עוד הם נמצאים בסלון. להשקפתם, גם ליותר מדי מגבלות עלולות להיות השפעות שליליות על הילדים. ובאיזה צד אתם ?

אישית, אני סבור שהפתרון צריך להיות איזון, אבל אני בהחלט מזדהה עם החשש של לואי סי.קיי מהדרך שבה הטכנולוגיה מנתקת את בני-האדם זה מזה ואת בן-האדם מעצמו

יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

צעד קטן, קטנטן לכאורה, בתחום הטכנולוגיה הטלפתית


בשנה שעברה דיווחה התקשורת על טלפתיה בין אדם לעכבר.  . באותו ניסוי 'קראו' את התפקוד המוחי של האדם באמצעות קסדת EEG מיוחדת שתוכננה לקלוט גלי מוח בתבנית מסויימת. מחשב תרגם את המידע הזה לאותות חשמליים שהועברו אל התקן אולטראסאונד מיוחד שהפעיל איזור מיוחד במוח העכבר וזה גרם לזנבו של העכבר לנוע.
כל זה נעשה באופן לא חדרני.  בלי לנסר את הראש של האדם או העכבר  !  על פי הדיווח המערכת דייקה ב94 מהפעמים !
אותו ניסוי נראה כמו סיפורי המדע הבדיוני (המד"ב) על הטלפת שמשתלט לך על הגוף ומפעיל אותך כמו בובה...

ולכן היה נעים מאוד לשמוע  על צעד קטן, קטנטן לכאורה, בתחום הטכנולוגיה הטלפתית, שהוא אולי הצעד הגדול ביותר שנעשה בתחום אי-פעם, ושייזכר לדעתי הרבה יותר מאותה שיחה של אלכסנדר גרהם בל...
התגלית: מסר על מחשבה הועבר בין שני בני-אדם באמצעות האינטרנט !
אדם בהודו שחובר לציוד 'לקליטת מחשבותיו'  חשב מחשבה.
הציוד תרגם המחשבה לאותות שהועברו דרך האינטרנט אדם אחר בצרפת ולבש ציוד לתרגום האותו. הנסיין בצרפת ראה באותו רגע של החשיבה בהודו, בראיה הפריפריאלית שלו, סימנים של אור.



נשמע מעט מאכזב, לא ? אז זהו, שלא. תחשבו על זה. אדם חושב מחשבה מסויימת במקום אחד בעולם. אדם אחר, במקום אחר בעולם, יודע שהוא חושב. אנחנו עוד לא במקום של העברת מחשבות מדוייקת, אבל זה הצעד הקטן, הראשון, בדרך הארוכה אל תקשורת מוחית ישירה בין בני-אדם!

כרגיל בR&D מודרני, לא מדובר באיש מדע אחד. מדובר בצוות בינלאומי גדול. החתומים על המאמר בPLOS-ONE הם:
Carles Grau,  Romuald Ginhoux,  Alejandro Riera,   Thanh Lam Nguyen,  Hubert Chauvat,  Michel Berg,  Julià L. Amengual,   Alvaro Pascual-Leone, Giulio Ruffini

האם תיווצר הטכנולוגיה המדוייקת לתרגום גלי מוח למחשבות? קשה לדעת.
כמה זמן זה ייקח ? עוד יותר קשה לדעת. אבל ככל שטכנולוגית החישה של גלי-מוח הולכת ומתקדמת, ככל שהמדע הזה הולך וצועד קדימה, כך הולכים והופכים סיפורי המד"ב של פעם לפחות ופחות דמיוניים.

האומנם ילדינו ינהלו שיחות מחשבה אחד עם השני כפי שאנחנו משוחחים באמצעות סמארטפונים? כיצד ייראה ממשקי ההפעלה של הציוד - המחשב, המקרר ? אילו השלכות יהיו לכך על הפשיעה ? אילו צורות חדשות של אמנות נראה ?

מאחר וראינו רק את הצעד הראשון, ולמדנו מהצעד ההוא המפורסם של ניל ארמסטרונג שלפעמים הצעדים הבאים דורשים הרבה מאוד סבלנות, ניקח נשימה עמוקה, ונחכה ונדמיין. יכולים לנחש מה אני מדמיין ?


(התמונה מצוטטת מאתר XKCD שם היא פורסמה ברשיון Creative Commons Attribution-NonCommercial 2.5 )






































עוד על טלפתיה וטכנולוגיה