יום שישי, 7 באוגוסט 2015

לקט עלה במרשתת - סובלנות, סבלנות ודיאלוג.

עבר עלינו שבוע לא קל, כאן בישראל, וזה אולי מסביר מדוע הלקט הראשון של חודש אוגוסט עוסק בדברים שנתקלתי בהם באינטרנט, דווקא בנושאי סובלנות, סבלנות ודיאלוג.
patience is not the ability to wait, but the ability to keep a good attitude while waiting.
  • דיאלוג בין-קהילתי בדרום תל-אביב באמצעות הייד-פארק בפארק לוינסקי
  • נושא המוסיקה המזרחית הוא עוד אחד מאותם סלעי-מחלוקת אינסופיים על קו-השבר של יחסי יוצאי-אשכנז ויוצאי-ספרד בארץ ישראל. שווה לקרוא קצת על ההיסטוריה של הנושא, בכתבה על המערכה הראשונה על המוסיקה המזרחית
  • ואולי מבית"ר ירושלים ייצא המודל הישראלי להתמודדות עם גזענות
  • העולם נפרד בסוף השבוע מאחד מסכסוכי הגבולות המורכבים, הקשים ובהחלט אפשר לומר שגם המוזרים ביותר בתולדותיו. בנגלדש והודו הסדירו את מעמדן של 162 מובלעות זו בשטחה של זו, ואפשרו לאזרחיהן לבחור אזרחי איזו מדינה הם רוצים להיות. דוגמא למובלעת: "דהאלה חגרברי ההודית שוכנת בתוך הכפר הבנגלדשי אופנצ'וווקי בהג'ני 110, שנמצא בתוך הכפר ההודי בלפרה חגרברי שנמצא בתוך מחוז דביגני בבנגלדש. למעשה לא מדובר בשטח מיושב, אלא בשטח חקלאי בבעלות חקלאי בנגלדשי. גודלה של המובעלת 7,000 מטר רבוע בלבד - והיא עדיין לא הייתה המובלעת הכי קטנה מבין 162 המובלעות שמעמדן הוסדר כעת."
  • זה גם סוג של גילוי אנושי לסובלנות (במצרים). השיח' אל-קרדאוי: אין לפלסטינים צורך בפיגועי התאבדות מאחר ובידיהם יש טילים. לשכת השיח' יוסוף אל-קרדאוי פרסמה אתמול, 27 יולי 2015, באתר האינטרנט שלו, הודעת הבהרה בנוגע לעמדתו של השיח' לגבי פיגועי התאבדות. זאת בתגובה לסרטון ישן המשודר לאחרונה בערוצי טלוויזיה מצריים, המתפרש כקריאה מצדו לבצע פעולות התאבדות במצרים. השיח' הסביר שההיתר אשר ניתן בזמנו לפיגועי-התאבדות היה יפה רק לגבי איזור פלסטין ורק לתקופה מסויימת. למה? כי אז לפלסטינים לא היתה דרך אחרת להגן על עצמם. עתה, כשיש להם טילים,גם אם לא ברמה של אלה שבידי הישראלים, הם מספיקים כדי להסב נזק ולהדאיג את האויב, "ולכן אין עוד הצדקה לפעולות הקרבת הנפש כפי שהיה בעבר. לכל מצב יש את הדין שלו ואת האמירה הראויה לו, והפתוא משתנה עם השתנות הזמן, המקום והמצב." וכל מי שאיננו מצליח לראות את ההקשר, צריך לזכור שחמלה ורחמים לעולם מתחילים מבית. 
  • זה 'הנאום הטוב ביותר שנתן דיפלומט ישראלי אי פעם'. כך מתארים את נאומו של ג'ורג' דיק.   
    דיק (30), בן למשפחת פליטים יפואית, הוא הערבי־נוצרי הראשון שהשתלב במשרד החוץ באמצעות קורס הצוערים, והראשון שבהם שמכהן כסגן שגריר (בנורבגיה). קשה להישאר אדיש נוכח המודל האפשרי של דו-קיום שהאיש הצעיר והאמיץ הזה מתווה בגופו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה