לצאת למסע ולהיות בו לא פחות חשוב מלהגיע לסיומו המוצלח

דב איכנולד מספר סיפור על אדם מדור אחר. על יצחק שמיר חותם על ספרו בשבוע הספר, יוני 1995. סיפור שמלמד איך היתה ישראל פעם לפני הערב ההוא ב-4/11/1995, אבל גם סיפור שמספר על סוג האנשים שפעם היו ראשי-ממשלה כאן.
שמיר ישב עם בנו של איכנולד, בן ה-9, באותו דוכן, והסביר לו בפתיחת היריד, כשהתנועה עדיין היתה דלילה:

"תקשיב לי, ילד צעיר. אני כתבתי את הספר ואני מאד רוצה שיקראו אותו, אך עיקר החשיבות אני רואה בכך שכתבתי אותו. מבחינתי לצאת למסע, להיות בו, להאמין בחשיבותו לא פחות חשוב מלהגיע לסיומו. אם יקנו את הספר - זה טוב, וגם אם לא יגיעו אנשים – זה טוב. אני מבטיח לך כי אצא מכאן באותו מצב רוח בדיוק".

ואיכנולד נזכר:

"לא פעם יוצא לי להביט בתמונה הפרטית הזו שלנו: ראש ממשלה לשעבר שמתייצב בכיכר בשרוולים קצרים, כפתור חולצתו פתוח והוא נטול כל גינוני כבוד. מבטו סקרן, שתי ידיו מונחות על כריכת הספר עליה מוטבע דיוקנו - חנוט בחליפה וכפות ידיו שלובות, כראוי לראש ממשלה. כך היה מדי ערב, ביוני 95, שמיר בא לכיכר מלכי ישראל לעבוד, פשוטו כמשמעו."

הדברים נכתבו לרגל שבוע הספר בשובו לכיכר, היום כיכר רבין, אבל הם טובים לכל עת:

"הניתן לתאר היום מצב בו ראש ממשלה לשעבר מוקף באוהבי ספר ולא בעוזרים ובמאבטחים, יושב כתף אל כתף עם ילד בן תשע, מנהל דיאלוג עימו ולא מסוגר בתוך שטח סטרילי, ומצייד את הילד הנרגש בחוכמת חיים שתלווה אותו להמשך חייו: 'העיקר שתאמין בדרך'. "

הניתן לדמיין מצב כזה כיום ? ואם כבר לא ניתן, מה זה בעצם אומר עלינו ?