יום רביעי, 21 ביולי 2010

אמאזון והדוור השכונתי

לפני כשבוע הזמנתי כמה ספרים מאמזון, עבור קריאה שאני מתכנן (במסגרת אחד הפרוייקטים שאני עובד עליו). אמאזון, כהרגלם, דיווחו לי שהם מפצלים את המשלוח בהתאם לזמינות שבמלאי, ולהפתעתי הרבה, גיליתי שחלקה הראשון של ההזמנה, מה-13/7, הגיע כבר אליי.

לא סתם הגיע אליי.

הודעת הדואר על החבילה הונחה בתא-הדואר שלי ב-19/7 ובה נאמר שאוכל לאסוף החבילה ביום למחרת.

מאחר וסניף הדואר האומלל שאליו לצערי אני משוייך במסגרת החלוקה הגאוגרפית, הוא סניף מסורבל להפליא, הודעות מהסוג הזה מזהירות שאפשר יהיה לקחת את החבילה רק אחרי 10:00 בבוקר, ולכן שירכתי דרכיי רק היום, ה-21 ליולי, כדי לאסוף את הספר, הנחשון שבמשלוח.

אבל לא על זה רציתי לדבר,

בעצם. היעילות המדהימה של אמאזון, שמצליחה להביא ספר שאני מזמין, ושמצוי במחסניה, אל סניף הדואר הסמוך למקום מגוריי תוך 6 ימים (ומדובר ב-6 ימים ברוטו, שהרי את ההזמנה ביצעתי ב-13/7 בערב, וההודעה הונחה ב-19/7 בתא-הדואר שלי, בחלקו הראשון של היום, שהרי בחלקו השני דואר ישראל איננו שוקד על מלאכתו) היא רק המבוא.

רציתי לדבר על דואר ישראל.

אם יש מערכת בישראל שמוכיחה שהפרטה איננה בהכרח מייעלת את השירות, זהו הדואר. יש מעט מאוד סניפי דואר בישראל שאני נכנס אליהם, ולא מגלה שמצפה לי המתנה מדכאת, שמזכירה את התורים האגדיים למצרכים כמו לחם וחלב בברית-המועצות של פעם. תורים הסתדרותיים מהסוג הגרוע ביותר.
כמובן שיוצא לי להיתקל בתופעת התורים הלא יעילים גם במקומות שהם לב השוק הפרטי, כמו הבנקים,
אבל תורים מעצבנים כמו בדואר לא זכורים לי בשנים האחרונות משום מקום אחר.

וכשאני חושב על הדואר של פעם, אני נאלץ להודות שאני מתגעגע.

זכרונותיי מימיי כילד קטן אינם כוללים ציור נאמן של התורים בדואר, אבל מצד שני, אם היו תורים בוודאי לא הייתי רוצה ללכת לסניף - ואני זוכר את הסניף כמקום נעים לביקור, בפעמים הנדירות יחסית בהן היה צריך ללכת לדואר.
מה שזכור לי הרבה יותר בבהירות זה המפגש עם הדוור. אותו איש מקצוע שנעלם כבר ואיננו עוד במקומותינו, וחבל.
אותו דוור היה איש נעים הליכות, שנהג לחלק לילדי הכפר גומיות עבות, מהסוג שהחזיק חבילות מכתבים יחד, והגומיות האלה, אוי הגומיות האלה.... אבל אני סוטה.

אותו דוור, אליהו שמו, שימש כעוד אחד מאותם חוטים מקשרים של הקהילה, המעדכנים את כל הקהילה בקורות את חבריה השונים, החל מלידתו של פלוני, דרך ריכולים על אלמוני כשהוא מבקר אצל אשת חברו דווקא כשזה יצא למילואים, וכלה בבשורות איוב על פרידתו מאיתנו של זה וזה. והכי חשוב - הוא הביא את הדואר אלינו הביתה !

איך אפשר להשוות את חוויית הדואר בתיבה שליד הבית או בידיו של הדוור המקיש בדלת, לחוויית-המשתמש של הביקור במקבץ התיבות השכונתי ? זה אולי יעיל עבור הדואר, אבל לא עבור המשתמשים.

ובחזרה לתחילתו של הסיפור - אילו צבא-הדוורים עדיין היה צועד, הספר שהזמנתי היה מגיע לביתי ב-19/7 בבוקר.
בגלל ההפרטה, נדרשו יומיים נוספים עד שאספתי אותו מסניף הדואר, כשאני מחכה כמובן בתור זמן-מה (למרות שהשעה היתה צהרי-היום).
ההפרטה הזו, הלא-מוצלחת, מחבלת בהישג המדהים של אמאזון, החנות המקוונת המדהימה והיעילה הזו, וחבל שמערכות כמו דואר ישראל לא לומדות מאמזון שיעור או שניים  ביעילות ובשירות לקוחות.
ואם לא ללמוד מאמזון, לפחות תחזירו לנו את אליהו וחבריו.

יוחזרו הדוורים !

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה