יום שבת, 13 באפריל 2013

התקשורת הישראלית מגישה: עוד אסון לאומי. מכבי ת"א בכדורסל הפסידה שוב


הפסדה השני של מכבי ת"א כדורסל בסדרת ההצלבה מול ריאל מדריד גורר אחריו מאמרי ביקורת פומפוזיים במיוחד.
אבל מה בעצם היה לנו כאן ?
קבוצה הגיעה לשלב הבא בטורניר כדורסל קשה וחשוב, בעונה קשה, כשעצם ההעפלה היא הישג מרשים.
הקבוצה מתמודדת מול קבוצה עדיפה כמעט בכל הפרמטרים הניתנים להשוואה. בחוץ. פעמיים. מפסידה פעמיים.

בכל ארץ אחרת הניתוח היה מקצועי והוגן. היו הסברים למה מלכתחילה האתגר הוא גדול, והסיכוי לקחת משחקים בחוץ הוא נמוך. הציפיות היו נקבעות על רמה סבירה. היעד היה אמור להיות: לשמור בכל מחיר את המשחקים בבית, ולקוות לגנוב משחק בחוץ. לא יותר מזה.

אבל לא.

הציפיות בארץ, מכל קבוצה שמתחרה בטורניר בינלאומי, הן לא-ריאליות לחלוטין.
יעני ברזיל בכדורגל או לוס-אנג'לס לייקרס בכדורסל.
אחרי קיבוע-ציפיות-העל, כל הפסד הוא אסון לאומי.
קטסטרופה.

כרגיל במנטליות הישראלית, כשיש אסון, לא מחפשים את תיקון התהליך או השיטה.
לא.
בשביל מה זה טוב ?
מחפשים ראשים להעיף.

למה זה ככה ?
פשוט מאוד.
אחרת, עיתונאים יצטרכו לעבוד קשה.
להשקיע.
לנתח ניתוח מקצועי מדוייק.
להצליח לכתוב מעניין ומושך, גם כשלא מדובר בהמלכה או בשחיטה.

ככה מוכרים יותר עיתונים. ככה משיגים יותר צפיות. ככה נשארים רלוונטיים.

ומה זה משנה שבדרך פוגעים ברגשות של אוהדים, שחקנים, מאמנים ומנהלים ?
מה זה חשוב שהתודעה של קהל-הצופים מעוצבת באופן הרסני שכזה ?
ולמי זה בכלל מפריע שכתוצאה מכך שכל התקשורת נראית אותו הדבר, התקשורת לא רק מדברת כך אלא ממש מאמינה לעצמה ?

קריירות של שחקנים, מאמנים ומנהלים קמות ונופלות בגלל ההתנהלות הזו. קבוצות ספורט מתפרקות בגלל הדינמיקה הזו. תהליכים בריאים שדורשים תקופות-ארוכות לא יכולים להתקיים בגלל המציאות הזו.
זה צריך לשנות לכולנו.


יום שני, 8 באפריל 2013

יום השואה 2013

בכל פעם בה אני מנסה לעיין מעט בתולדות התקופה הנוראה של שואת-היהודים, אני מופתע מחדש מהדרך המשונה והמורכבת בה התפתחה הזוועה ההיא, ומהפנים השונות אותם לבשה הזוועה במקומות השונים.

קרואטיה העצמאית, מדינת-הבובות בתקופת הנאצים, היא דוגמא נוספת למגוון העצום של תיאטרון הזוועה שהציגה אירופה בפני האנושות באותה התקופה.

במדד של היקפי האוכלוסיה האזרחית שנרדפה ונרצחה בידי ממשלתה, מה שקרה בקרואטיה של מלחמת העולם-השניה -
הסרבים נוהגים לכנות את גירושי ורציחות הסרבים בידי הקרואטים, באותה תקופה, בשם "השואה הסרבית", אך השנאה-הרצחנית של האוסטאשה כללה את כל המיעוטים ואת מתנגדי המשטר. עם זאת, למרות שיעורם הנמוך יחסית באוכלוסיה, ניתנה תשומת-לב מיוחדת ליהודים, אולי גם בגלל הרצון של מדינת-הבובות להידמות למדינת-המודל, גרמניה. 

חיפוש בויקיפדיה בסוגיה אחרת הקשורה לשואה, הביא אותי אל אאוגן קווטרניק, ראש שירותי הביטחון של הקרואטיים, איש האוסטאשה. מספרים כי אמו של האיש, אולגה קווטרניק, שהיתה חצי-יהודיה, התאבדה בגלל חוסר-יכולתה להתמודד עם המידע על מעשי-הזוועה הברוטליים שבוצעו תחת הנחייתו והנהגתו של בנה. יש אף הטוענים כי בהלווייתה של אמו אמר  האיש ברגישות המאפיינת אותו "הנה סוף סוף הסתלק היהודי האחרון ממשפחתנו".

קווטרניק נחשב יחד עם סגנו, וייקוסלאב לובוריץ' כאחראים הראשיים למחנה ההשמדה יָאסֵנוֹבַאץ, אולי אתר ההשמדה הבולט ביותר תחת תחום שלטונה של גרמניה הנאצית מחוץ לפולין, מעין וריאציה בזעיר-אנפין (בסגנון הזוועה של מדינת-הבובות הקרואטית) של מתחם אושוויץ, אשר תואר על ידי קצין הוורמאכט אדמונד גלייז-הורסטנאו (Edmund Glaise-Horstenau)  במילים -
"מחנות הריכוז האוסטאשיים הם פסגת האימה האנושית... הגרוע מכל הוא יאסנובאץ, אליו אין נותנים לאף בן-תמותה רגיל להציץ". 
קריאה נוספת -