יום השואה 2014

לפעמים אלה הדברים "הקטנים" שתופשים את תשומת לבך.
  • תמר רותם, ב"הארץ", סקרה את קובץ העדויות "ילדי המלחמה 1944-1948"  (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים) בו מובאים סיפוריהם של הילדים ששרדו. מדובר על עדויות של ילדים בטווחים שונים, הצעירים שבהם בני עשר, שמונה וחמש. על פי הכתבה, קובץ העדויות בולט בכך שהעדויות נגבו זמן קצר לאחר השואה, ובכך שדברי הילדים כמעט ולא נערכו. העדויות "לא נמסרות בקול מבוגר, לא הועברו דרך מסננת הזיכרון או נמסכו בעשן הזמן."

    אפשר להתווכח הרבה על נרטיבים, והכתבה עוסקת בשאלת הנרטיבים של ספרי העדויות לעייפה, ולטעמי מחמיצה נקודה חשובה. אי-אפשר שלא להיטלטל משמיעת סיפוריהם של בני-אדם שעברו את השואה. קל וחומר כשמדובר בילדים המספרים את שחוו. לטעמי, לא הנרטיב הוא המכריע כאן. איך שלא יהיה, יש סיפורים שכופים על המאזין, אם בן-אדם הוא, הזדהות מלאת אימה ואמפתיה. כך סיפורו של הילד שהבין שאביו אשר הפקיד אותו בידי משפחה פולנית כבר מת, אחרי שעבר הרבה זמן מאז ביקורו האחרון של האב;  כך סיפורו של ילד המסביר שלא אמר לאף אחד שהוא ומשפחתו יהודיים, כי ידע שהם "יהרגו אותנו על זה". 

  • הבלוג "עונג שבת" הביא את הדוגמא הזו לתכתובת של אחרי המלחמה בין אחיות ששרדו: 

    "שלום לך תקוה!
      אני נשארתי בחיים. כתבי.
                       אחותך מרים."


תגובות

  1. מאוד מעניין. תודה! אני נזכר גם בכתבה מעניינת במעריב בה סיפר אורי אורלב על חוויות ילדותו שהתחברה לי לדברים שהבאת כאן. שווה מבט ! http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/575/211.html

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

Some science stories for March - Einstein's week, a few items regarding energy, and more

150 שנה להולדתו של יוסף מרקו ברוך

סיום