האומנם יש עדיין מקום לתת דווקא לבעל זבוב של גולדינג מקום כל-כך נכבד ?

שוב מקדמים אוהבי גולדינג את בעל זבוב בפייסבוק לכבוד יום הולדתו של הסופר. גולדינג שהתכתב במודע עם יצירות קודמות (רובינזון קרוזו ואי האלמוגים) בחר לתאר תיאור פסימי מאוד של טבע האדם. בהתחשב בכך שהתיאור של גולדינג פחות נאמן למציאות והוא בחירה קודרת במיוחד שלו.

הודות להיסטוריון ההולנדי רוטגר ברגמן, אנחנו יודעים על סיפורים אמיתיים לגבי ילדים שנקלעו למצב דומה: 

"מקרה שאירע בשנות ה–60 באיי האוקיינוס השקט. שישה נערים מטונגה, בני 13–16, תלמידי פנימייה משועממים, החליטו לברוח בסירה ולהפליג לפיג'י, מרחק 800 ק"מ משם. סיון, סטפן, קולו, דייויד, לוק ומאנו גנבו ביוני 1965 ספינת דיג קטנה, העמיסו עליה מעט אוכל ומים — והפליגו. זמן קצר אחר כך התחוללה סערה. הסירה נסחפה שמונה ימים בים והנערים כמעט גוועו ברעב ובצמא. בסופו של דבר הצליחו לעלות על חופו של אי בודד ולא מיושב בשם אטא. בניגוד לגיבורי "בעל זבוב", הנערים מטונגה נקלעו לאי ללא חופים לבנים, או עצים טרופיים. אטא נראה כצוק סלע חשוף, שמזדקר מן האוקיינוס לגובה 300 מטר. התנאים שבהם שהו היו קשים בהרבה מאלה שמתאר גולדינג.

השישה שרדו ושמרו על צלם אנוש. 15 חודשים אחר כך חלף קברניט בשם פיטר וורנר על פני האי והסתקרן למראה העשן שהיתמר ממנו. הוא מצא על אטא את הנערים כקבוצה מגובשת ומאורגנת למופת. הם אגרו בתושייה מי גשמים, טיפחו גן ירק, גידלו תרנגולות ותיחזקו באופן קבוע ובמשמרות מדויקות את המדורה שהצליחו להבעיר יותר משנה קודם לכן."

לא חסרות יצירות הנצמדות להיסטוריה של טבע האדם כמו לב האפלה של קונרד (לשעבר לב המאפליה) או יצירות שאולי הן מעט פחות נאמנות למציאות אך עושות זאת בדרך מעוררת השראה כמו ארבעים הימים של מוסה דאג. 

האומנם יש עדיין מקום לתת דווקא ליצירה הזו מקום כל-כך נכבד ?