לרגל יום השוא ה, עודי ניצב לי במהלך הצפירה ומנסה להסביר לילדי בן השנתיים, שנהנה מיום בבית במקום בגן, הודות למחלתו, שהצפירה היא לכבודם של אנשים שאינם עוד, וכדי להזכיר את מה שעשו להם אנשים שהיו לא-בסדר, הרהרתי כיצד קרה שאני נמצא בדילמה חינוכית שכזו, ושבמסגרת חגי ישראל, נותרו להם ימי הזכרון ללא החפצה משלהם. ליום העצמאות יש דגלים (פעם היו גם פטישים), לפסח יש מצות והגדה של אגדת הפסח, לשמחת-תורה את ספר-התורה, לשבועות את הגבינות, לחנוכה יש חנוכיות וסביבונים, סופגניות ולביבות מעופרת יצוקה, לפורים יש מסכות ורעשנים, תחפושות ואוזני-המן. אפילו בל"ג בעומר יש מדורות וקשתות וחיצים. אבל ימי הזכרון של חודש-הלאום, המועדים המודרניים האלה, נותרו עצובים ויתומים מחפצים שיסייעו במהלך ההזכרה. רק צפירה אחת ארוכה לניצולי השואה ושתי צפירות קצרות לחללי מערכות ישראל. אם רוצים לשפר את תהליך הזכירה, ולהוסיף לו מימד חווייתי-חפצי, שיסייע במהלך החינוכי, יש דרך פשוטה מאוד. יש חפץ זול ופשוט שחקוק בזכרון כחלק ויזואלי בולט של השואה. הטלאי הצהוב . אני מציע שבכל יום זיכרון לשואה, יכבדו כל ...
תגובות
הוסף רשומת תגובה