דירוגם של מזונות

 לפני הרבה שנים, כשהייתי צעיר, אבל פלספן לא פחות מאשר כיום, 

פיתחתי בשיחות עם בני-משפחה וחברים סולם איכות לדירוג מזון, שהגיע לפירוט הבא: 

1. גרוע
2. לא טוב
3. בסדר
4. חביב
5. חביב מאוד
6. טוב
7. טוב מאוד
8. מעולה/מצויין
9. מדהים/יוצא-דופן
10. אלוהי

קל לראות שהסולם הזה מוטה מאוד לצד החיובי של המבט, וזאת מתוך ההנחה של אדם האוהב לאכול, שאם האוכל הוא לא טוב, לכל הפחות, אין מה להשחית עליו את זמנך - אלא אם אתה רעב, שאז, כידוע, מתקיים הכלל שכל מטאטא יורה, כי הרעב הוא התבלין הטוב ביותר. 

או במילים אחרות, כשמדברים על אוכל טעים, בואו נתרכז בחצי הכוס המלאה, של המזונות הטובים והטעימים, 

במקום לנהוג כמנהגם של רוב מבקרי-המסעדות ולהתענג על נעיצת חיצים בבשרם של העוסקים בהכנת האוכל באמצעות ביקורת רעילה במיוחד. 

ובניסוח שלישי - אם האוכל טעים, זו זמנן של מוזות הדיבור על האוכל. אז כיף להתפייט ולדייק בדירוגו של כל ביס. ההתפלספות על האוכל רק מוסיפה להתענגות עליו. ואם האוכל אינו טעים? די לנו בשאלה האם הוא סתם לא טוב, או שהוא ממש גרוע. 

ובכל זאת, אחרי שנים של התרכזות בחצי-הכוס-המלאה, לאורך השנים גיליתי שעבור חלק ניכר מאוד מהציבור החיים הרבה יותר דלים. 

כן - עבור רבים בינינו אין הבדל ממשי בין טוב-מאוד לבין אלוהי. 

רבים בינינו מסתובבים עם הדירוג לא-טוב/בסדר/טוב וחיים בשלום ובשלווה. 

והנה עתה, כשאני נדרש לסווג מזונות במסגרת כתיבתי בבלוג על אוכל, מצאתי עצמי מתלבט איזה דירוג לאמץ שם. 

בסופו של דבר, נראה היה שהפתרון היעיל ביותר יהיה להיתלות באילנות גבוהים, ומבחינה קולינרית, היש אילן גבוה יותר מהמדריך האדום של מישלן ? 

אצל מישלן כידוע, כאשר מדרגים עד כדי נתינת כוכבים , הולכים על הכלל הבא: 

'כוכב אחד מציין: "מסעדה טובה מאוד ברמתה"; כוכב שני: "בישול מצוין, ראויה לעיקוף בדרך"; וכוכב שלישי מציין: "מטבח יוצא מן הכלל, ראויה לנסיעה מיוחדת"'

ובניסוח בשפתי שלי, 3 דירוגי איכות ראויה:

1.  שווה להיכנס ולאכול אם באיזור ורעבים. 
2. מצדיק סטיה מהדרך.
3. מצדיק נסיעה מיוחדת. 

מיותר לציין שמקום שלא כדאי להיכנס ולאכול בו אם נמצאים לידו, לעולם לא יהיה ראוי לאיזכור ודיון, כי הרי מה שחשוב בחיים זו חצי הכוס המלאה !