ביקורתיות מוגזמת ואופטימיות דלה
שוטטתי מעט בבאינטרנט לקרוא על ההתרשמויות והמחשבות על המחאה שבאה עלינו לטובה.
יש מי שלקח על עצמו לתאר ברהיטות בבלוג שלו את המצב האישי שלו, ואת הזיקה שלו למחאה.
יש מי שפתח עמוד-ויקי שמנסה לנתח בפרוטרוט את הסיבות לעלות הדיור;
יש מי שכתב בטור על צרותיו של המעמד הבינוני בישראל מפרספקטיבה אישית;
יש מי שמנסה לארגן; יש מי שכותבת מהלב; ויש מי שמציע פתרונות.
התגובות, בחלק מהמקרים, פשוט מזעזעות. מגיבים, משום מה, תוקפים את מי שמספר על מצבו, ומאשימים אותו באחריות. קל יותר להגיד לאח-לצרה שהוא בזבזן, מאשר להודות באמת המרה, המאפיינת את רוב-רובו של המעמד הבינוני בישראל - המצב של הדור הזה גרוע משל הוריו. הם אולי חיו ברמת-חיים ממוצעת נמוכה יותר, אבל בדברים החשובים - פרנסה; שירותי חינוך; שירותי בריאות; דיור - הם קיבלו עיסקה טובה יותר.
התחושה הזו - של מירוץ מטורף כדי להישאר במקום, של תנאי-משחק שהולכים ונהיים רעים יותר - משותפת להבנתי לרבים. והיא בעצם פרי המחאה שקבוצות שונות מצטרפות אליה, כל קבוצה ממניעיה היא.
אם תרשו לי לסטות מכל שיח הפתרונות והציפיות, הביקורת והעידוד, הניתוח והפירוט,
אני לתומי ציפיתי לקצת יותר שמחה.
תהא אשר תהא תוצאת המחאה הזו, בסיבוב הזה, אי-אפשר להתעלם ממה שקורה כאן.
סוף-סוף ישראלים יוצאים לרחובות בעניינים שאינם פוליטיקת ימין-שמאל קלאסית!!!
גם אם הממשלה הנוכחית תצליח לגרום לאנשים לוותר הפעם,
ולחזור מהאוהלים לבתים, רק אנשים עם לב של אבן לא יוכלו שלא להתפעם.
לאנשים בישראל עוד אכפת.
תחריר זה כאן!
וכמו שבמצרים עוד לא תמה המשימה ועוד יש מה לתקן,
כך גם אצלנו, אנו שבאנו משם.
תהא אשר תהא תוצאת המחאה,
אני (ואני בטוח שאני לא לבד) מרשה לעצמי לקוות שבבחירות הבאות, יהיה מאוד מעניין כאן.
יש מי שלקח על עצמו לתאר ברהיטות בבלוג שלו את המצב האישי שלו, ואת הזיקה שלו למחאה.
יש מי שפתח עמוד-ויקי שמנסה לנתח בפרוטרוט את הסיבות לעלות הדיור;
יש מי שכתב בטור על צרותיו של המעמד הבינוני בישראל מפרספקטיבה אישית;
יש מי שמנסה לארגן; יש מי שכותבת מהלב; ויש מי שמציע פתרונות.
התגובות, בחלק מהמקרים, פשוט מזעזעות. מגיבים, משום מה, תוקפים את מי שמספר על מצבו, ומאשימים אותו באחריות. קל יותר להגיד לאח-לצרה שהוא בזבזן, מאשר להודות באמת המרה, המאפיינת את רוב-רובו של המעמד הבינוני בישראל - המצב של הדור הזה גרוע משל הוריו. הם אולי חיו ברמת-חיים ממוצעת נמוכה יותר, אבל בדברים החשובים - פרנסה; שירותי חינוך; שירותי בריאות; דיור - הם קיבלו עיסקה טובה יותר.
התחושה הזו - של מירוץ מטורף כדי להישאר במקום, של תנאי-משחק שהולכים ונהיים רעים יותר - משותפת להבנתי לרבים. והיא בעצם פרי המחאה שקבוצות שונות מצטרפות אליה, כל קבוצה ממניעיה היא.
אם תרשו לי לסטות מכל שיח הפתרונות והציפיות, הביקורת והעידוד, הניתוח והפירוט,
אני לתומי ציפיתי לקצת יותר שמחה.
תהא אשר תהא תוצאת המחאה הזו, בסיבוב הזה, אי-אפשר להתעלם ממה שקורה כאן.
סוף-סוף ישראלים יוצאים לרחובות בעניינים שאינם פוליטיקת ימין-שמאל קלאסית!!!
גם אם הממשלה הנוכחית תצליח לגרום לאנשים לוותר הפעם,
ולחזור מהאוהלים לבתים, רק אנשים עם לב של אבן לא יוכלו שלא להתפעם.
לאנשים בישראל עוד אכפת.
תחריר זה כאן!
וכמו שבמצרים עוד לא תמה המשימה ועוד יש מה לתקן,
כך גם אצלנו, אנו שבאנו משם.
תהא אשר תהא תוצאת המחאה,
אני (ואני בטוח שאני לא לבד) מרשה לעצמי לקוות שבבחירות הבאות, יהיה מאוד מעניין כאן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה