משחקן מוערך למאמן דחוי

ואלה! ספורט שיחקה אותה במאמר מצויין על התהליך שעוברים שחקנים גדולים כשהם נקראים לאמן את הקבוצה בה הפכו לסמלים. יש כמה מרכיבים שרוב שחקני-העל שנכשלו כמאמנים בישראל נתקלים בהם -

• הם נקראים לדגל בעיקר בתקופות הכלכליות הקשות, כשאין כסף, ובעצם מעמדם כשחקני-עבר נערצים נועד, במידת-מה, לחפות על המחסור במשאבים; 
• בגלל הישגי-העבר כולם- אבל כולם - האוהדים, התקשורת, השחקנים וגם ההנהלה מפתחים ציפיות מופרזות מאוד לעומת האפשרויות הממשיות העומדות בפני הקבוצה (לכאורה ההנהלה היתה צריכה לדעת יותר טוב, אבל כנראה שגם הנהלות מועדוני-ספורט, כמו דיפלומטים, מאמינות לדברים שנכתבים בעיתונים, ושוכחות שהעיתונאים כתבו את מה שהם שמעו מהן); 
• המערכת אליה חזר כוכב-העל היא מערכת אחרת מזו שבה הוא פעל: הנהלה שונה, שחקנים שונים, ליגה אחרת, והקשה מכל - על פי רוב, אין בקבוצתו שחקן הקרוב באיכותו לו עצמו; 
• שחקן העל עצמו, על פי רוב, הוא מאמן ללא נסיון רב; אם נצטט את הכתבה "אף סמל לא הגיע לאמן את קבוצת האם שלו עם ניסיון ענק כמאמן בכיר שבנה את עצמו"; 
• כשמגיעים הזמנים הקשים (להם אפשר היה לצפות לאור כל האמור לעיל), המערכת הרגשית מבוססת קשרי-העבר היא קשה ואינטנסיבית. אולי קשה מדי. דבריו מאלפים שאמר אלי אוחנה לאוהדי בית"ר ירושלים צוטטו בכתבה וכדאי שכל אוהד יזכור אותם, בפעם הבאה שהוא ניצב מול מאמן-שהיה-שחקן-גדול-בקבוצתם-האהובה: "הייתי בבני יהודה והקהל שם קילל אותי, אבל זה לא הזיז לי. כשאתם מקללים אותי, זה פוגע בי, זה אוכל אותי בצורה שאני אפילו לא יכול להסביר לכם...". 

התופעה של שחקן מצליח שנכשל כשהוא נקרא לדגל האימון של קבוצתו איננה  ייחודית לישראל. נראה שרבים מהמאמנים הטובים ביותר שהגיעו להצלחות ענק, סבלו מייסורים לא-קלים בתחילת דרכם באימון הקבוצה בה הצליחו 

כשחקנים. 

ג'ובאני טראפאטוני ודרור קשטן הם דוגמאות מצויינות לקשיים בהם נתקלים מאמנים צעירים עתירי תהילה כשחקנים אך מעוטי נסיון באימון. אבל הם גם דוגמאות מצויינת לכך שהתחלה קשה היא לעתים דווקא נסיון מצויין לבאות. 

עם זאת, למתבונן מהכורסא נדמה שאולי כדאי היה שיותר שחקנים מוצלחים ילמדו מרינוס מיכלס  ובוב פייזלי ויקחו על עצמם את משימת האימון של קבוצת נעוריהם רק אחרי נסיון אימון משמעותי. זה כמובן לא מבטיח דבר. אי אפשר להתעלם מכך שלעתים שחקן גדול יצליח גם באימון ויהיה מאמן גדול אבל זה פשוט לא יקרה לו באותו המקום, כפי שחווה על בשרו אלפרדו די סטפנו. לעתים, דווקא בהתחלה החיבור יעבוד היטב וזו תראה כמו פתיחתה של אגדה, אבל בהמשך - ממש כמו שקורה למאמנים שאינם שחקני עבר נודעים, משהו יתקלקל, כפי שקרה לרונאלד קומאן באייאקס (קומאן דווקא ידע להתאושש, בדרך מקורית ומעניינת משלו, והפך השנה להיות המאמן היחיד ששיחק ואימן את 3 הגדולות של הולנד). לעתים, אולי אף כדאי מראש לחפש מקום אחר. למאט באזבי זה הצליח. 

האמת היא, שכמו בכל דבר שקשור לספורט, כולם חולמים על הסוף הטוב. לכן סביר להניח שגם בעתיד, כאשר שחקן עבר גדול יקבל הצעה לאמן את הקבוצה בה זכה לתהילה, הוא לא יוכל להגיד לא. ואיך אפשר להאשים אותו ? 

כשאגדות כמו פרנץ בקנבאואר, קני דלגליש, ויוהאן קרויף עומדות לנגד עיניו, אותו האדם שחלם כילד להפוך לכדורגלן מצליח והצליח מעבר לכל דמיון, ממשיך לחלום כמבוגר על הסוף הטוב הבא. זה הרי טבעו של הספורט התחרותי והסיבה שהוא מרתק כל-כך הרבה אנשים - האפשרות להמשיך ולחלום בכל גיל, והידיעה שיש חלומות שמתגשמים. אחרי הכל, כולנו יכולים להבין ללבו של אדם החולם ללכת בדרכו של פפ גוארדיולה ...