כשהמשחק היה שלנו
הייתי די חולה בשבועות האחרונים (כן, גל המחלות לא חולף בביתנו, ומתברר שיש מחלות ששתיית תה לא מועילה להן, והן מחריפות להן לדלקת-ריאות כך מעצמן, בחוצפה רבה ובחוסר-התחשבות).
הצד החיובי הכמעט-יחיד של מחלה רצינית היא שהיא נותנת לך את כל הלגיטימציה שבעולם לנוח. כשאני נח אני קורא וכך מצאתי לי זמן סוף סוף לקרוא את when the game was ours ספר הכדורסל על לארי בירד ומג'יק ג'ונסון שרציתי לקרוא כבר הרבה זמן, ואיכשהוא לא יצא לי. בזכות הקינדל, רגע אחרי שהבעתי את משאלתי יכולתי גם לממש אותה.
וכך ביליתי חלק ניכר משעות המנוחה שלי בימים האחרונים בספר המעניין הזה, המציע מבט מקביל ומלווה של קריירות הכדורסל והאגדות המהלכות מג'יק ג'ונסון ולארי בירד.
חרף היומרה לכסות את התקופה מאז שנות ה-70 ועד לעשור האחרון,מקבלים בעיקר תמונה מעניינת למדי של העשור הראשון של היחסים בין השניים. אחרי שנות התשעים המוקדמות מקבלים תחושה שהדברים נכתבים עם הרבה פחות ידיעה אישית ועם הרבה פחות ירידה לפרטים. ובכל זאת, יהיו רבים, כמוני, שימצאו שמחה רבה רק בזה.
אחרי הכל, קריירות המשחק של השניים בקולג' ובעיקר בNBA היו ונשארו מוקד העניין של חובבי הספורט העוקבים אחריהם. לא יכולתי שלא לצאת עם תחושת החמצה מסויימת, בהתחשב בכך שמדובר בשניים שגם ניסו לפתח קריירת אימון וניהול בליגת הכדורסל הראשונה של ארה"ב. הסקירה על התקופה הזו של אחרי קריירת-המשחק הוא הרבה פחות מעשיר ומעניין, בכלל, לקראת סוף הספר מקבלים תחושה של מישהו שכותב כדי לשמור על היקף עמודים, וזו חוויה מאכזבת - במיוחד בהתחשב בכך שלדעתי היה גם היה מה לכתוב על התקופה הזו, באופן מעמיק יותר שיש בו גם יותר עניין ודרמה ממה שהספר מצליח להעביר, גם בהקשר של הNBA אז והיום.
ובכל זאת - בהחלט שווה קריאה. זה ספר שיהיה מעניין לכל מי שאוהב ספורט בכלל, כדורסל בפרט ובמיוחד את ה-NBA.
במבט כללי יותר, הגעתי לספר הזה אחרי די הרבה זמן מאז שקראתי ספר ספורט. העניין שלי נדלק מחדש בגלל פרוייקט אינטרנטי אחר שאני עוסק בו לעתים, אבל גיליתי להפתעתי שהשנים עושות את שלהן.
בתור מי שהיה אוהד סלטיקס ובירד צרוף, דווקא המבט הבוגר יותר הביא אותי להתחבר הרבה יותר למג'יק ג'ונסון.
במבט על הקריירה 'האזרחית' של השניים, אני חושב שאף אחד לא יוכל להתכחש לכך שהעשייה של ג'ונסון והיכולת שלו לצרף בניה של אימפריה כלכלית שהיא גם תרומה חברתית חשובה מרשימות הרבה יותר מהעשיה הכדורסלנית בעיקרה של בירד.
גם מבט לאחור על קריירת הכדורסל לא מאפשרת לי את המבט העיקש-התמים של אז שהעדיף את בירד. ג'ונסון, עד לגילוי ההידבקות בHIV, הצליח להגיע להישגים רבים יותר ובאופן שנראה הרבה יותר ראוי מבחינה ספורטיבית.
נכון, תמיד כשמתווכחים על ספורט אפשר למצוא נימוקים מהגורן והיקב מדוע אדם שאתה מעדיף אישית הוא הטוב יותר.
אבל היום, במבט לאחור, המשחק נראה אחרת. גם אהדת הקבוצות של פעם נראית אחרת.
אולי זה בגלל שככל שאתה יודע יותר על החיים, אתה מבין יותר את המורכבויות שמאפשרות לאחד להצליח ולאחר לא?
הצד החיובי הכמעט-יחיד של מחלה רצינית היא שהיא נותנת לך את כל הלגיטימציה שבעולם לנוח. כשאני נח אני קורא וכך מצאתי לי זמן סוף סוף לקרוא את when the game was ours ספר הכדורסל על לארי בירד ומג'יק ג'ונסון שרציתי לקרוא כבר הרבה זמן, ואיכשהוא לא יצא לי. בזכות הקינדל, רגע אחרי שהבעתי את משאלתי יכולתי גם לממש אותה.
וכך ביליתי חלק ניכר משעות המנוחה שלי בימים האחרונים בספר המעניין הזה, המציע מבט מקביל ומלווה של קריירות הכדורסל והאגדות המהלכות מג'יק ג'ונסון ולארי בירד.
חרף היומרה לכסות את התקופה מאז שנות ה-70 ועד לעשור האחרון,מקבלים בעיקר תמונה מעניינת למדי של העשור הראשון של היחסים בין השניים. אחרי שנות התשעים המוקדמות מקבלים תחושה שהדברים נכתבים עם הרבה פחות ידיעה אישית ועם הרבה פחות ירידה לפרטים. ובכל זאת, יהיו רבים, כמוני, שימצאו שמחה רבה רק בזה.
אחרי הכל, קריירות המשחק של השניים בקולג' ובעיקר בNBA היו ונשארו מוקד העניין של חובבי הספורט העוקבים אחריהם. לא יכולתי שלא לצאת עם תחושת החמצה מסויימת, בהתחשב בכך שמדובר בשניים שגם ניסו לפתח קריירת אימון וניהול בליגת הכדורסל הראשונה של ארה"ב. הסקירה על התקופה הזו של אחרי קריירת-המשחק הוא הרבה פחות מעשיר ומעניין, בכלל, לקראת סוף הספר מקבלים תחושה של מישהו שכותב כדי לשמור על היקף עמודים, וזו חוויה מאכזבת - במיוחד בהתחשב בכך שלדעתי היה גם היה מה לכתוב על התקופה הזו, באופן מעמיק יותר שיש בו גם יותר עניין ודרמה ממה שהספר מצליח להעביר, גם בהקשר של הNBA אז והיום.
ובכל זאת - בהחלט שווה קריאה. זה ספר שיהיה מעניין לכל מי שאוהב ספורט בכלל, כדורסל בפרט ובמיוחד את ה-NBA.
בתור מי שהיה אוהד סלטיקס ובירד צרוף, דווקא המבט הבוגר יותר הביא אותי להתחבר הרבה יותר למג'יק ג'ונסון.
במבט על הקריירה 'האזרחית' של השניים, אני חושב שאף אחד לא יוכל להתכחש לכך שהעשייה של ג'ונסון והיכולת שלו לצרף בניה של אימפריה כלכלית שהיא גם תרומה חברתית חשובה מרשימות הרבה יותר מהעשיה הכדורסלנית בעיקרה של בירד.
גם מבט לאחור על קריירת הכדורסל לא מאפשרת לי את המבט העיקש-התמים של אז שהעדיף את בירד. ג'ונסון, עד לגילוי ההידבקות בHIV, הצליח להגיע להישגים רבים יותר ובאופן שנראה הרבה יותר ראוי מבחינה ספורטיבית.
נכון, תמיד כשמתווכחים על ספורט אפשר למצוא נימוקים מהגורן והיקב מדוע אדם שאתה מעדיף אישית הוא הטוב יותר.
אבל היום, במבט לאחור, המשחק נראה אחרת. גם אהדת הקבוצות של פעם נראית אחרת.
אולי זה בגלל שככל שאתה יודע יותר על החיים, אתה מבין יותר את המורכבויות שמאפשרות לאחד להצליח ולאחר לא?
תגובות
הוסף רשומת תגובה