רגע קצר של הרהורי כפירה בסיפורי האגדה של הספורט

 הדרך היחידה להסביר איך קליבלנד זכתה באליפות בשנה שעברה, אחרי פיגור 3-1 כשהיא נראית כמו חבורת קונוסים שמחכה שהעינוי ייגמר, היא אחת: מישהו החליט שחייבים לאזן את הסדרה, אחרת העסק אבוד.

רק כך אפשר להסביר את השינוי בשיפוט החל מהשלב שבו נראה היה שהסדרה הזו גמורה. את הדרך שבה גארד כמו קרי התחיל לצבור עבירות בקצב, בזמן שבו כל אחד מקליבלנד היה יכול לתפוש לו ביד או במכנסיים או סתם לחסום אותו לא חוקית חופשי (תראו את הוידאו-ים אם אתם לא מאמינים; תבדקו את העבירות שנשרקו לו).
רק כך אפשר להסביר איך פרובוקציה שלברון יוזם מסתיימת בהוצאה מהמשחק של שחקן מפתח של גולדן סטייט כשלברון יוצא נקי מכל עונש משמעותי (הערה להבהרה: העובדה שהנהלת הנ.ב.א הוציאה את השחקן לא אומרת שהיא שותפה מלאה למהלך מאחורי הקלעים. מספיק שמישהו מתמרן את התקשורת בצורה מסויימת, ובירוקרטים יעשו מה שאתה רוצה. ראינו את זה מספיק פעמים בפוליטיקה של המדינה ואין לנו סיבה להניח שהנהלת הנ.ב.א מתוחכמת יותר מממשלות במשטרים דמוקרטיים. תזין את העיתונות והיא כבר תפעיל מספיק לחץ על הבירוקרטיה שתיכנע).

למי היה אינטרס לתמרן מאחורי הקלעים?
שני חשודים עיקריים:
1) זוכרים כמה כסף נייקי נתנה ללברון שנה שעברה במהלך העונה - לשארית חייו? יש אנשים שאסור להם - פשוט אסור להם - שלברון ייזכר כפלופ שלא מסוגל ללכת עד הסוף. וזה היה מצבו היום אם הסדרה היתה מסתיימת במומנטום שהיא היתה צריכה להסתיים בו: 4-1 לגולדן סטייט.
2) החשודים הקלאסיים - המהמרים. כבר בשנות ה-50 וה-60 הימורים הביאו לנסיונות להטיית משחקים ב.נ.ב.א. הדברים ששמענו בשנים האחרונות מפה ומשם רק גורמים לנו להרים גבה במהלך העונה, כששחקנים או קבוצה נותנים הופעה שאיננה עולה בקנה אחד עם מה שציפינו.

לי נדמה שהעונה הזו בפלייאוף הנ.ב.א ראינו שילוב אינטרסים. ולכן גולדן סטייט לא צריכה להתלונן. למה? כי היא בכלל לא היתה אמורה להגיע לגמר. היא הרי היתה במצב דומה לזה של קליבלנד מול אוקלהומה, לפני שמישהו החליט שגולדן סטייט חייבת לנצח.

וגם אוקלהומה לא צריכה להתלונן. למה ? כי אני מזכיר שאנחנו מביטים על 3 אירועים לא סבירים סטטיסטית קורים בזה אחר זה באותה עונת פלייאוף:
1) אחת משתי הקבוצות המובילות של העונה, עם שחקנים ותיקים ומאמן מהטובים שיש התרסקה מול קבוצה שלא הפגינה עד אז עקביות ברגעי האמת ברוב העונות שקדמו לה.
2) קבוצה חוזרת מפיגור 3-1 לנצח בסדרה בגמר המערב.
3) אירוע שמעולם לא קרה קודם לכן: קבוצה חוזרת מפיגור 3-1 לנצח בסדרה בגמר הליגה. וזה לא קרה אחרי משחקים מאוזנים להחריד. זה קרה אחרי שהיא נראתה חסרת-אונים והיה ברור לכל הצופים שהיא נשברה מנטלית.


הצירוף הזה של האירועים האלה הוא כל-כך לא סביר שהוא בהכרח נשען על משהו חיצוני. נרקחו כאן אירועים דרמטיים שכל אחד מהם היה מספיק לפלייאוף שלם. התמימים ידברו על אגדת לברון והדרך שבה הוא התעלה. אחרים יחפשו מהגורן ומהיקב סיפורים (המאמן הרוקי ? ההתרסקות של האלופה מהצד השני?)


הריאליים יזכרו כמה כסף נשען על הליגה, ויבינו שסוף סוף זה קרה: לכסף כבר לא אכפת שהליגה הזו תיראה ספורטיבית כמו ה-WWF.

ומה שעצוב באמת? הדרך שבה הפלייאוף התנהל השנה, עם סיפורי הפיות האלה על הדרך שבה קליבלנד התעלתה, נראית כל-כך לא סבירה, שזה גורם לך להתחיל לפקפק בכל מה שידעת על הליגה לאורך השנים.
אולי בכל זאת הנהלת הנ.ב.א מעורבת ?
כשחושבים על כך, פתאום האגדות של שנות ה-80' וה-90' מתחילות להיראות, איך נאמר ? פחות סבירות.
האומנם יריבויות הסלטיקס מול הלייקרס אכן נבנו על טהרת הספורט התחרותי? ואולי כל ההתמודדויות של בירד ומג'יק היו בסך הכל יריבות שנבנתה באותה דרך שבה נבנו היריבויות הגדולות של עולם ההיאבקות ?
איך יתכן שג'ורדן הצליח לקחת 6 אליפויות עם קבוצות כל-כך גרועות ?
ומדוע בעצם סטוקטון ומלון הצליחו לא לקחת אפילו אליפות כל השנים האלה, למעט המכשלה הזו, בדמות המרחב התקשורתי הקטן כל-כך של יוטה ?
האם כל מה שקרה באותן שנים באמת היה קשור לכדורסל, או שאולי זה בכלל תלוי בכך שהפרזנטור ומוכר-המרצ'נדייז המושך ביותר בעולם התמודד מולם ?

אם אתה מתחיל להביט אחורה בעין ביקורתית, חשדנית, מחפשת, ואתה מוצא כמעט בכל שנה סיבות להרים גבה, לחשוד, לפקפק.

האם יתכן שהפעם האחרונה שבה הליגה נראית חופשיה מכל חשד, היא התקופה האחרונה שבה הליגה לא נהנתה מתחרות אמיתית. השושלת של הסלטיקס. מצד אחד, כשחושבים על זה, גם האליפות האחרונה של הקבוצה הגדולה ההיא של ראסל, לא היתה סבירה במיוחד. וכן, אותה סדרה באמת היתה עוד אירוע מעולם הפיות. זוכרים את הלייקרס מול הסלטיקס 1969 ? כל מי שצפה בזה, קרא על זה או שמע מישהו מדבר על זה, יודע עד כמה אותה סדרה מהדהדת חוסר-סבירות מהסוג של קליבלנד מול גולדן סטייט. מצד שני, שנות ה-60' התאפיינו בסופרסטאר ענקי ומושך קהל בדמות וילט צ'מברליין, שמצא עצמו, שוב ושוב, נתקל במכשול בדמותה של הבוסטון סלטיקס; מכשול אותו הצליח לעבור רק פעם אחת, בעונת 1967. 

אז אולי הכל בסדר? הכל כשיר? 

בכל זאת, לברון ג'יימס הוא שחקן יוצא דופן בכל קנה מידה. והוא שיחק ליד שחקן אחר, קיירי אירווינג שהוא בעצמו יוצא דופן בכל קנה מידה. גולדן סטייט, עם כל הכבוד, נהנתה רק מסופרסטאר אחד. ואם הוא יוצא מפוקוס בגלל שצובטים אותו וחובטים בו, זה רק אומר שהוא לא קשוח כמו ג'ורדן, לא ?

יש בי קול פנימי שמבקש שזה יהיה נכון. ילד שרוצה להאמין באגדה הזו. היא כל-כך יפה שזה מפעים.

אבל יש בי גם קול אחר, והוא כרגע חזק יותר. לא ישבתי במגרשים רוב השנים האלה. חלק גדול מהמשחקים שראיתי משנות ה-80' ואילך, לוו בקריינות שהסבירה לי מה לחשוב. אבל בשנים האחרונות אני צופה בליגה באמצעות האינטרנט, בשעות שבהן אני מחליש את הקריינות כדי לא להפריע לישנים. המשחק נראה טוב באותה המידה, אבל אף אחד לא אומר לי איך לחשוב. וכשלא מסבירים לך שאתה צופה באירוע הגדול ביותר בכדורסל המקצועני מאז שנות ה-90, אולי אחד הגדולים בתולדות הספורט הזה, אתה מביט ברצף האירועים ושואל את עצמך - איך זה ייתכן בכלל? 

האומנם זה כל-כך לא סביר, שמשחק מודרני, מתוכנן, מתובנת, מנוהל בפרטי-הפרטים, יתנהל כאילו הוא אגדה.

ובכל זאת, מתערב קול שלישי, ומאפיל על שני הקולות הקודמים - יש סיבה לכך שכולנו שבויים בקסם של הספורט. גם אם נניח שמאז שנות ה-80' מישהו מתערב, אולי הליגה היא זו שלקחה על עצמה, מעת לעת, לעזור לסיפור להיראות מעט יותר מותח, לתחרות להיות טיפה יותר מעניינת, לחוויה להיות קרובה יותר לאגדות של פעם - האומנם זה כל-כך נורא?