המון שחקנים קולעים המון נקודות לאחרונה בNBA, לא ? קצת פרספקטיבה היסטורית

 ג'ימי באטלר היה לשחקן השמיני העונה שקולע 50 נקודות ומעלה במשחק.

זו השוואה של שיא כל הזמנים בליגת הNBA.
ועוד נשארו יותר מ-3 חודשים עד לפלייאוף.

כשיביטו אחורה על העונה הזו, בפרספקטיבה היסטורית נכונה,
יזכרו אותה כעוד אחת מהעונות האלה עם כוכבית.
כי כל המספרים היפים שאנחנו רואים בNBA הם שיקוף של משהו.
ליגה שיש בה חוסר איזון בין התקפה להגנה.

מזכיר לכם עונה אחרת?
למשל העונה בה ווילט צ'מברליין קלע 100 נקודות.
בעונת 1962 וילט השיג ממוצע של 50.4 נקודות, 25.7 ריבאונדים ו-48.53 דקות משחק (!)
זו אותה עונה שבה וילט קלע 100 נקודות במשחק אחד (36 מ-63 זריקות מהשדה, 28 מ-32 זריקות חופשיות). זו אותה עונה יחידה בהיסטוריה בה שחקן NBA חצה את קו 4000 הנקודות עם 4029 נקודות. שני לו הוא מיקל ג'ורדן עם 3041 נקודות בעונת 1986-1987.

"אה, אבל אז הכדורסל היה אחר, " אתם רוצים להגיד ?
8 שחקנים העונה כבר קלעו מעל 50 נקודות, זוכרים ?
כולם שחקנים טובים, אבל כמה בלטו מעל דורם כמו צ'מברליין?

אז איפה הכדורסל היותר טוב בעצם? בעונת 2016-2017 או בעונת 1961-1962 ?
פרספקטיבה היסטורית מחייבת מסקנה הגיונית אחת.
זה נחמד שאנחנו זוכים לראות כדורסל כיפי יותר השנה.
אבל כדאי שנבין את המשמעות של המספרים.

והמספרים הם חד משמעיים: מה שאנחנו רואים זה כדורסל טוב, אבל פעם משחק הכדורסל היה יותר טוב.

למה הוא היה יותר טוב? כי אנחנו בדור של הפרת האיזון בין התקפה והגנה. 

וכל עוד האיזון המופר יישמר - 

אנחנו נראה ונשמע עוד הרבה מאוד דיווחים על הרבה מאוד שחקנים שקולעים הרבה מאוד נקודות. 

הערה:
איך וילט שיחק יותר מ48 דקות למשחק? בזכות כמה משחקים שהגיעו להארכה. הוא היה מגיע ל3,890 דקות לולא הוציאו אותו ממשחק אחד אותה עונה בעבירה טכנית שניה כשנותרו 8 דקות למשחק