כמה מילים על ווינריות
מכל הסופרסטארים, אי-פעם, יש רגעים שבהם נדמה שסטף קרי מגולדן-סטייט הוא הגרוע ביותר ברגעי-האמת. זה לא שאין לו מתחרים. היו וישנם לא מעט כוכבי-על בכדורסל האמריקאי שסובלים ממחלה דומה. בזמנים של לחץ, כשהולך ונגמר הזמן במשחקים צמודים, ברגעים שבהם כל זריקה היא הרת-גורל, הם מתגלים כבני-תמותה שידיהם רועדות והזריקות לא נכנסות להם. כמובן, זה לא שלא היו לקרי רגעים בסוף משחק שבהם הוא היה קר-רוח וצלף שוב ושוב תוך שהוא מנצל את התמחותו בזריקות הרחק הרחק מקו ה-3, וכך הביא לקבוצה שלו את הנצחון. וסביר להניח שגם יהיו עוד כמה וכמה משחקים כאלה. ובסוף הקריירה שלו, כולם ידברו על סטף קרי הוינר, וכמה הוא היה גדול ברגעים האלה שבהם זריקה מכריעה. ואף אחד לא יישב לרשום בצורה מסודרת בכמה משחקים סטף היה האיש שקלע בדקה האחרונה, וכמה משחקים סטף היה האיש שנעלם בדקה האחרונה.
זו כמובן שאלה מעניינת מהו אחוז הדיוק של סופרסטארים בדקות האחרונות. אנחנו רואים השוואות בין העונה הרגילה לפלייאוף. אבל נדמה לי שאף אחד עוד לא אסף בצורה מסודרת את אחוז הקליעה בדקות האלה - ולא במקרה. כי אני מניח שמה שאנחנו נגלה זה עוד שבר באגדות שלנו. שברגעי האמת מחטיאות יותר משהן קולעות, כי מה אפשר לעשות, קליעות לסל בכדורסל הן משהו שלרוב נעשה באחוזים לא מאוד גבוהים. אז למה אנחנו זוכרים אותם כווינרים? בגלל שהרגעים שבהם זה כן הלך להם - אלה הרגעים שנשארים איתנו.
ובכל זאת, אני רוצה להתלונן על סטף. לאחרונה זה נראה קרי הופך את העניין הזה של לא לתפקד ברגעי ההכרעה לסוג של אומנות. אפשר היה להתעלם מכך שהוא כוכב-העל הראשון אי פעם שנתן לקבוצה שלו לאבד יתרון של 3:1 בסדרת גמר של הNBA, בהתחשב בכך שנראה היה שהליגה והשופטים עזרו ליריבה, לקליבלנד קאבאלירס, במיוחד במשחקים 5 ו-6 של אותה סדרה. אבל איך אפשר להתעלם מהופעה איומה כפי שהוא נתן ברגעי הסיום של ההארכה של המשחק האחרון של גולדן סטייט מול סקרמנטו?
זה בולט במיוחד אם חושבים על המשחק המעולה בין קליבלנד לוושינגטון אמש, שהיה לא רק מופע כדורסל מהנה במיוחד אלא גם הזדמנות נהדרת בפני עצמו לדבר קצת על וינריות. לברון ג'יימס הצליח להחטיא ליי-אפ בדקת הסיום. אבל מייד אח"כ הוא הדגים את ההבדל בינו לבין סטף בתקופה האחרונה, על ידי כך שהוא קלע סל שלוש מטורף שבזכותו קליבלנד הגיעה להארכה.
אולי זה היה סתם מזל. אולי זו פשוט הסטטיסטיקה שמתיישרת לסטף אחרי תקופה ארוכה יחסית שבה כל הקליעות החשובות נכנסו לו, וכעת הוא משלם את המחיר בתקופה ארוכה יחסית שבה הן לא. אחרי הכל, אנחנו מדברים כאן על שחקנים שמנצחים שוב ושוב ברמות הגבוהות ביותר של הספורט שלהם. האם לא זו ההגדרה של הוינריות ?
ואם כך, במישור הזה, אין ספק מהמסקנה שגם סטף וגם לברון הם הוינרים של הדור שלהם, נכון ?
האמת של קליבלנד, ושל לברון, היא פשוטה וקלה ולא מחמיאה במיוחד - בניגוד לסופרסטארים אחרים בעבר, לברון פיתח שיטה משלו להוביל קבוצות לאליפות - הוא דואג לכך שבקבוצה שלו יהיו עוד סופרסטארים. זה מה שקרה במיאמי (דוויין וייד) וזה מה שקרה בקליבלנד (קיירי אירווינג). וזה כמובן לא מספיק לו - הוא גם תובע שהצוות המסייע יהיה כמה שיותר חזק. וכך שחקנים שהיו סופרסטארים בקבוצות אחרות הופכים לחלק מהצוות המסייע שלו (כריס בוש במיאמי, קווין לאב בקליבלנד שהשנה הולך ומזכיר בכושר שלו את הסופרסטאר שהיה במינסוטה לפני הטרייד לקליבלנד).
זה גם לא נגמר בזה. יש רשימה אינסופית של רול פליירס שלברון תובע (ומקבל). כך שנוצרת סביבו קבוצה שכולה תפורה לצרכים שלו. זה די מזכיר את מה שנעשה בשיקגו סביב מייקל ג'ורדן. זה מאוד מאוד שונה מהדרך שבה סופרסטארים כמו בירד, מג'יק, אייזיאה, דאנקן או ראסל צמחו ופעלו. הם השתמשו במה שהיה להם והצליחו להפוך את השחקנים סביבם ואת הקבוצה כולה לטובה יותר.
בשולי הדברים, אם כבר מדברים על לברון (ואם לא הזכרתי עד כה, אני מאוד מעריך אותו על הפילנתרופיות שלו), זו הזדמנות להתייחס לכך שלאחרונה לברון שובר עוד ועוד שיאים והתקשורת מתלהבת ושוב נשמעות קריאות על GOAT.
קחו לדוגמא את נושא האסיסטים והטריפל דאבלים - שתי קטגוריות בהן הוא עבר את לארי בירד השנה. אבל לארי בירד הגיע לשיאים האלה אחרי 13 עונות. לברון - וזה לא במקרה - שובר את השיאים האלה רק בעונתו ה-14...
אני לא בא להגיד שלברון הוא לא שחקן מעולה. אלא שהוא לא שחקן ענקי וחד-פעמי כמו שעושים ממנו. 'רק' שחקן גדול. ובדומה לקארים עבדול ג'באר, חלק לא קטן מ'הגדולה' של לברון היא המזל שלו - הטבע העניק לו גוף יוצא דופן, והצירוף של הקשיחות הפיזית שלו יחד עם ההתחלה המוקדמת (הגיע לליגה ישירות מהתיכון), והעובדה שהוא משחק בתקופה שבה רפואת-הספורט התקדמה מאוד - כל אלה מאפשרים ויאפשרו ללברון ג'יימס לצבור סטטיסטיקות יוצאות-דופן - הודות לזמן המשחק המצטבר שלו. שהוא היוצא דופן באמת.
אז נכון - אני ואת/ה כנראה לא היינו מצליחים להגיע לסטטיסטיקות האלה - אבל השחקנים הגדולים באמת?
ועם זאת, ובשולי הדברים, רגע של הוגנות לזכותו של לברון: גם הוא וגם אנחנו הפסדנו מההכרעה לטובת הצטרפות מוקדמת מדי לליגה. היא אומנם היתה רציונלית להחריד מההיבט הכלכלי, אבל היא מנעה מלברון ג'יימס את ההזדמנות לליטוש המיוחד שקיבלו כל השחקנים הגדולים שעברו דרך המכללות. ליטוש שאולי אפילו היה הופך את לברון ג'יימס למועמד אמיתי לאחד מהגדולים אי פעם, ולא לעוד אחד מאלה, שהם אומנם שחקנים גדולים, אבל תמיד יהיו ליד שמם כמה וכמה כוכביות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה