מי גדול יותר ? מייקל ג'ורדן או לברון ג'יימס ?

 הדיון על מי גדול יותר - מייקל ג'ורדן או לברון ג'יימס - שוב עולה אבל המתווכחים מחמיצים נקודה פשוטה. אף אחד מהם לא ראוי להחשב כשחקן הכדורסל הגדול ביותר בתולדות הליגה. אפילו לא השני.

ברשימת השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק ג'ורדן לכל היותר יכול להיות רק במקום השלישי. לברון ? רק במקום הרביעי.

ראשון הוא כמובן ביל ראסל: 11 אליפויות ב-13 שנים. עם קבוצות שונות מאוד של הסלטיקס שהוא היה הגורם המשותף היחיד שלהן. כשמולו שיחקו ענקים כמו ג'רי ווסט, בוב פטיט, ווילט צ'מברליין ואלג'ין ביילור. ביל הוא שחקן הכדורסל הכי גדול שדרך על פרקט. מי שעצם נוכחותו באיזושהיא קבוצה היתה הופכת אותה - מכוח אישיותו וההשפעה שלו על מה ששחקנים סביבו הוציאו מעצמם - לפי אלף יותר טובה; ובו זמנית היה שחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה ושחקן התקפה שידע להוציא מעצמו מה שצריך -כשהיה צריך.

שני הוא כמובן מג'יק ג'ונסון, שלקח אליפויות עם קבוצות לייקרס שונות מאוד באחת התקופות הכי תחרותיות שהליגה ידעה. בניגוד לג'ורדן הוא לא נזקק למאמן מסויים שיוציא את מה שצריך מהקבוצה ועשה זאת עם מאמנים שונים. הוא גם לא נזקק לפרטנר מסויים שבלעדיו הוא לא יכל להיות בשיאו.

ג'ורדן יוצא רק שלישי בגלל המדדים האלה - התלות בפיל ג'קסון ובסקוטי פיפן. הוא מקבל מקום מעל לברון מכמה סיבות: הראשונה - מספר האליפויות. השניה - הדומיננטיות של הקבוצה שלו בתקופה שבה הוא שיחק יחסית לליגה (הליגה סובלת מחולשה יחסית מאז שנות ה-90' בגלל over expansion. גם לברון וגם ג'ורדן נהנים ממנה מהרבה מאוד בחינות. ובכל זאת, הדרך שבה הם בולטים אישית מול כל הליגה אמורה להתבטא בדומיננטיות של הקבוצה שלהם מול הליגה. עם ג'ורדן ראינו את זה היטב. עם לברון אנחנו רואים את זה הרבה פחות וזה אומר משהו). השלישית - ההשפעה שלו על הכדורסל.

לברון יוצא רביעי - בעיקר בגלל הלוזריות שלו. מה לא היה לו? 

• יכולות אישיות מרשימות. 
• שינויי חוקים שהופכים את היכולת לחדור מבחוץ לקלה הרבה יותר מכפי שהיתה בתקופה של מייקל ג'ורדן והופכים את המשחק לכזה שמבטיח מגע פיזי מוגבל מאוד. 
• שיפוט מגונן ברמה שגובלת בקרקסניות בסגנון היאבקות WWF.

ואחרי כל זה רק 3 אליפויות ? עם כל הדומיננטיות האישית שלו ? בן אדם! איך בדיוק אתה משפיע על הקבוצה שלך ?
וכמה סופרסטארים אתה צריך לידך כדי להגיע לאנשהוא ? 

העובדה שלברון הצליח להגיע לאליפויות רק עם 2 סופרסטארים (שהוכיחו עצמם קודם לכן או לאחר מכן ככאלה בלעדיו) אפילו מעלה ספקות לגבי עצם זכאותו למקום הרביעי.

אחרי הכל, שחקנים אדירים אחרים הצליחו להסתדר עם סגל פחות מרשים. ראש וראשון להם הוא כמובן לארי בירד. כמו לברון, גם הוא לקח 3 אליפויות, אבל הוא עשה את זה בשתי קבוצות סלטיקס שונות, והעיקרית שבהן, שיש הטוענים שהיא אולי קבוצת הנ.ב.א הטובה בהיסטוריה (הסלטיקס של 1986) נשענה על שלישיה שמתוכה רק הוא היה סופרסטאר: בירד, פאריש, מקהייל. אבל באותה קבוצה היו שני סופרסטארים בדימוס: 

• דניס ג'ונסון בתור רכז (שהגיע לסלטיקס עם טבעת אליפות משלו בסיאטל ב-1979, אז זכה גם בתואר MVP סדרת הגמר, ואותו תיאר בירד כשחקן הטוב ביותר ששיחק לצדו); 
• ביל וולטון האגדי בתור סנטר מחליף (שזכה באליפות האגדית עם פורטלנד ב-1977, באותה עונה נדירה כל-כך של בריאות שלמה עבורו, כשכולם - אבל כולם  - הסכימו שהוא הסנטר הטוב בעולם (וזה בתקופה שבה הזכרון של ביל ראסל ווילט צ'מברליין עדיין לא התעמעם, ובליגה שיחק קארים עבדול ג'אבר בריא ומרשים, בלייקרס (אז, נטול תמיכה, בקבוצה שהעבירה את רוב הסגל שלה למילווקי כדי לקבל אותו)).

עיקר המבחן של כל שחקן כדורסל ועיקר הבעיה עם שחקנים כמו לברון ג'יימס וכמו מייקל ג'ורדן, בדומה לאגדות עבר כמו שחקנים כמו אוסקר רוברטסון , ווילט צ'מברליין, ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור, או כמו אגדות הווה, כמו אנתוני דייוויס, ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן וכרמלו אנתוני היא התשובה שניתנת לשאלה - איך שחקנים כל-כך מרשימים, שנהנים מבריאות כל-כך טובה, משפיעים על הקבוצה כולה ?

והתשובה היא פשוטה: כל אחד ואחד מהשחקנים האלה, בדרכו שלו, החליש את השחקנים שלצידו במקום לחזק אותם.
במקרים מסויימים, מכוח האישיות העוצמתית מדי שלא ידעה לעודד ובדחפנות שלה הוציאה מהם את היכולת להתעלות - ג'ורדן ורוברטסון מפורסמים בזה.

במקרים אחרים בגלל שהצורך להיות במרכז המהלכים שוב ושוב הפך אותם לכאלה שאי אפשר לפרוח לצדם. ווסט, ביילור, אנתוני דייויס והארדן הם דוגמאות טובות לזה (ואולי הארדן, סוף סוף, למד השנה את מה שצריך כדי להיות דומיננטי, אבל באופן שמשרת אחרים?)

והמקרים הנוספים הם אלה שהיכולות האישיות הפנומנמליות שלהם כל-כך דוחפות אותם קדימה עד שכולנו יודעים שהם שחקני כדורסל אגדיים, אבל השעבוד לסטטיסטיקה מסתיר את הדרך שבה הם מפריעים לכל שחקן אחר - ובעצם לקבוצה - להיות מה שהיא היתה יכולה להיות. ווילט צ'מברליין הוא הדוגמא ההיסטורית לזה. בימינו אנו הדוגמא הבולטת הוא כמובן ראסל ווסטברוק (לא מאמינים? תביטו על מהלכים של ראסל ותראו איך שחקנים פנויים במצבים עדיפים על שלו נותרים ללא הכדור. ואז תבדקו את מספר איבודי הכדור של ווסטברוק).

דווקא החריגים מוכיחים ומדגישים את הכלל: 

• צ'מברליין נהנה מעונה נדירה של תפישת חשיבות הקבוצה תחת אלקס האנום ב1967 והוביל את פילדלפיה לאליפות הראשונה שלו (למרות שיש לציין שאותה עונה, התנגשה, במקרה, עם עונתו הראשונה של ביל ראסל כמאמן-שחקן. כל עוד ביל לא הפנים את חוסר יכולתו לעשות את הכל כמאמן פילדלפיה הצליחה ללכת עד הסוף. ב-1968 ביל ראסל למד לעשות כמאמן את מה שהוא עשה כל השנים כשחקן - להשתמש בקבוצה שסביבו, להאציל סמכויות, להעצים את האנשים סביבו - והסלטיקס חזרו להיות, למרות היותם קבוצה מזדקנת - הקבוצה שזוכה בעוד שתי אליפויות בניגוד לכל הציפיות, הן ב1968 כשבדרך הם עברו את פילדלפיה של צ'מברליין-האנום ובמיוחד ב1969 בגמר האגדי מול הלייקרס של ביילור-ווסט-צ'מברליין). 
• צ'מברליין הצליח להיות פקטור בקבוצה הגדולה של הלייקרס של 1972 בזכות השעבוד שלו לקבוצתיות בהדרכת ביל שרמן (וכמובן שאלג'ין ביילור, עם כל הכבוד המגיע לאדם שפורש כאשר הוא מבין שלא יוכל לשחק, ולא נשאר על הספסל כדי לזכות בטבעת ראשונה על גב הקבוצה, הוכיח בעצם פרישתו עד כמה התרומה שלו לקבוצה היתה דואלית: ערב פרישתו התחיל את רצף 33 הנצחונות של הלייקרס שהיה במשך דורות הרצף הארוך בהיסטוריה של הליגה).

בקיצור: כדורסל הוא משחק קבוצתי. שחקן, אדיר ככל שיהיה ביכולות האישיות, חייב להיבחן בהשפעתו על הקבוצה שבתוכה הוא פועל. במבחן ההשפעה הקבוצתית, הן לברון ג'יימס והן מייקל ג'ורדן מסתובבים עם כוכביות. אתה לא יכול להחשב הגדול בהיסטוריה אם יש ליד השם שלך כוכבית.

נ.ב
ואיפה קובי ברייאנט ברשימת הגדולים ביותר שלי ? קובי הוא שחקן אדיר. מהגדולים ביותר. אין ספק שאם היינו משקללים רק את תרומתו החיובית, הוא היה מתחרה עם ג'ורדן על המקום השלישי. אבל קובי הוא גם שחקן נורא. משחק הפרישה שלו הדגים היטב עד כמה הוא לוקח לקיצוניות את האנוכיות. האנוכיות הזו מדרדרת אותו עד המקום השישי בטבלת הגדולים ביותר שלי, אחרי לארי בירד. אל תשכחו - הוא האיש שפירק את הקבוצה הגדולה של הלייקרס עם שאקיל אוניל. קובי הוא האיש שגרם לפיל ג'קסון לעזוב את הלייקרס. קובי הוא האיש שלידו לא צמח אף פעם כוכב צעיר. הדברים האלה לא יכולים שלא להילקח בחשבון. במציאות (בניגוד לליגות הפנטזיה) קובי בקבוצה שלך הוא גורם לא ידוע. אולי הוא ייקח אתכם עד הסוף. אולי הוא יהרוג אתכם.

וזה, אגב, אולי מסביר גם את המיקום הנמוך יחסית של אגדות כמו קארים עבדול ג'אבר ושאקיל אוניל. שחקנים גדולים ללא ספק. אבל כל אחד מהם, בפני עצמו, היה אשכרה חסר אונים בשאלת איך-לוקחים-אליפות-עם-זה ללא סופר סטאר דומיננטי לידו, שייקח את הקבוצה על הכתפיים שלו. במקרה של שאקיל זה היה אפילו גרוע יותר. הוא גם נזקק למאמן דומיננטי. לכן קארים במקום השביעי מקדים את שאקיל שבמקום השמיני.

נ.ב.2
כל הדירוג הזה, וכל השאלה הזו - מי הגדול ביותר בהיסטוריה - הם כמובן עסק בעייתי ביותר. אחרי הכל, האומנם ליגת הכדורסל התחרותית והפיזית עד אימה אך האתלטית במידה מוגבלת כפי שהיתה הנ.ב.א בשנות ה-60' ניתנת להשוואה עם הליגה האתלטית להדהים אבל המאוד לא תחרותית ועם הגבלות בלתי-נתפשות על המגע הפיזי כפי שהנ.ב.א היום ? קל יחסית להשוות שחקנים כמו מייקל ג'ורדן וקובי ברייאנט (אותו תפקיד, אופי משחק לא מאוד שונה). קל יחסית להשוות שחקנים כמו לארי בירד ולברון ג'יימס (אותו תפקיד, והדמיון בדרך שבה הם צברו הישגים סטטיסטיים מצמרר).  אבל עכשיו לך ותשווה שחקנים באותו תפקיד כמו ביל ראסל וביל וולטון מצד אחד, לעומת ווילט צ'מברליין, קארים עבדול ג'אבר ושאקיל אוניל מהצד השני. השניים הראשונים עיצבו את הקבוצות שלהם. שלטו בהם. הפכו את השחקנים סביבם לטובים. הפכו את הקבוצות שלהם לגדולות בעצם הדרך שבה הם שיחקו על הפרקט. צ'מברליין, ג'אבר ואוניל היו שחקנים אישיים גדולים, וידעו - כשרצו - לשחק קבוצתית (שלושתם סנטרים מוסרים מעולים), אבל אף פעם לא היו - לבדם - השפעה קבוצתית אדירה כמו וולטון וראסל.

נ.ב.3
ואם אתם כבר שואלים: צ'מברליין במקום התשיעי. עד לשם דרדרה אותו ההשפעה השלילית שלו על הקבוצות כשהוא לא התמסר לקבוצתיות. את העשיריה הפותחת סוגר אוסקר רוברטסון. מי שהיה השחקן הכי גדול של שנות ה-60 במדדים סטטיסטיים, שחקן עגול ושלם ביכולותיו כמו ג'ורדן ולברון יחד - אבל מי שבעצם מעולם לא הבין את הרעיון האמיתי שמאחורי משחק הכדורסל: 5 שחקנים שפועלים יחד על פרקט לבצע התקפה מושלמת והגנה מושלמת ככל האפשר, על בסיס סך היכולות המשולב שלהם.